יד אחות/נאוה מקמל עתיר

מילים פוגעות

חרצה יש לומר,

למי שאין תעודות והשכלה

"אלמלא הצטרפה אופירה לסיור ההוא

בתל-אביב לא היתה יודעת את מה שהיא

יודעת ולא היו משתנים חייה". (עמ' 15).

ואלמלא קראתי את ספרה הנפלא

של נאוה מקמל עתיר, לא הייתי יודעת מי היא

רחל בלובשטיין, מעבר למה שלמדתי עליה

עד היום.

גילוי נאות, נאוה היא אחת הסופרות האהובות עלי,

(ואני כל כך מתאפקת לא להיות דביקה ממש),

קראתי את כל ספריה, למבוגרים ולילדים,

ארחתי אותה מספר פעמים אצלי בספריה,

ושמעתי אותה בכנסים רבים, היא אחת ומיוחדת

ואני מעריצה אותה.

ומסתבר שאני לא יחידה:

תקציר הסיפור: תל אביב של שנות האלפיים,

חייהן של ארבע נשים שאינן מכירות זו את זו,

נארגים לסיפור בו עתידם מצטלב ונפגש.

סיגי עוזבת את בית הוריה במושב דתי, ויוצאת

אל העולם החילוני הכל כך שונה ממה שהיא

מכירה, היא מוצאת עבודה כמנקה בספריה,

ומקווה למצוא אהבה וחיים בעלי משמעות.

רגינה היא אישה ניצולת שואה, תופרת

לפרנסתה, ערירית ונרגנת, עייפה מהחיים

ובטוחה ששום דבר כבר לא יכול להפתיע אותה.

וכרעם ביום בהיר נכנסת לחייה

סאשה, ילדה קטנה ומפוחדת שאמה

סווטלנה, שוהה בלתי חוקית

נעלמה פתאום.

ואופירה – היא מנהלת חנות בגדים –

יד שניה ברחוב אלנבי בתל אביב,

שאותה ירשה מאביה. אופירה מצטרפת

לסיור על דמויות היסטוריות, שמתו טרם

זמנן, ומשהו קורה לה, והיא זאת שבונה

לנו את הסיפור, היא חוקרת על רחל, וכל

גילוי עליה פותח לנו דלת וחלון, לאישה

שנולדה וחייתה בתקופה מורכבת כל-כך.

סיגי שימשה כמנקה בספריה ציבורית,

מהר מאד הפכה להיות ספרנית מן המניין

ועשתה את עבודתה נאמנה.

בעמ' 65 , נצבט ליבי, אולי בשל היותי

ספרנית, אולי בשל העובדה שאני אוהבת

להסתכל מי עומד מולי, ואינני מעלה בדעתי

לשפוט אדם על פי השכלתו.

הספרנית פשפשה בתעודותיה של סיגי וקבעה,

חרצה יש לומר,

למי שאין תעודות והשכלה

לא יכולה לעמוד בעמדת ההשאלה.

ושלחה אותה לחדרון אחורי, אל מאחורי

החיים, שאיש לא בא לבקר בו, גם לא השמש,

בכדי שתתקן את מה שאחרים קלקלו.

הדמויות הנשיות אותן רקמה נאוה בספרה, שבו

את ליבי כל אחת בדרכה. אהבתי את סיגי, את

פשטותה ועדינותה. וכאבתי איתה את הדרך

שעשתה מחיים דתיים לחילוניים.

היא הקפידה לראות את חצי הכוס המלאה

בחיים ולשמוח גם ברגעים קשים.

בעמ' 89 שוב נצבט ליבי, שאול שואל אותה

"את בטח נוסעת הביתה לחג", והיא ועונה לו:

"לאיזה 'ביתה' אתה מתכוון? כבר אין לי שם

שום 'ביתה'! אחרי שעזבתי אין לי כבר

'ביתה' בשום מקום!"

הוי רחל רחל, כמה בודדה היית בחייך ובמותך.

המכתבים והשירים השזורים בספר, פותחים

צוהר לאישיות אחרת, שונה ממה שהכרתי.

רחל לא דיברה על מחלתה, גם ברגעי סבל

קשים היא חשקה שיניים, חייכה ושיחקה

חיים כרגיל.

"בדרך חזרה פגשה במנחם פוזננסקי,

והם נעצרו לשיחה של סופר ומשוררת.

הוא שאל לשלומה, והיא קישטה את שלומה

בתיאורים יפים וגימדה את דבר מחלתה

כאילו היה מדובר בסרח עודף בלתי

נחשב לחייה, וחייכה עד שכאבו לחייה".

מחזרים רבים היו לה, ואת מי

שחשק ליבה היא לא הצליחה לכבוש.

נשמתי עמוק וחשתי כאב

ובכיתי, כשקראתי על רגעי הבדידות

שחשה רחל. היא חיה בארץ זרה, ללא משאב

כלכלי, עם חזון ציוני שמתממש רק לעיתים,

נודדת בארץ, כותבת בשנינות ובסופו של דבר