ידעתי שתגיע אליי

ידעתי שתגיע אליי מאת רבקה ענבר

הוצאת סטימצקי

סיפורים אישיים עושים לי את זה,

הסקרנות הטבעית שלי מוצאת את סיפוקה

בקריאת חיים של אחרים.

סיפורי שואה נמשכים אלי או אני אליהם,

אתם תחליטו.

אבל רגע, חכו, אל תברחו, זה לא סיפור שואה

כמו שאתם חושבים. אין את הזוועות ממש,

זה נחסך מכם.

יש את השארית שלהם… את הטעם המר שהשאירו

על הלשון וצילקו את הנשמה לעולמי עד.

רבקה ענבר, שזרה שני סיפורים בספר אחד.

לשניהם נגיעה לשואה באופן ישיר ועקיף.

סיפור חייה בקיבוץ וסיפור חיי בעלה.

בחלקו הראשון של הסיפור

"חיה'לה עפה מעלה מעלה"

מכניסה אותנו הגב' ענבר בחן ובהומור מיוחד

אל תוך חייה בקיבוץ בו גדלה – "מסדה".

אביה היה אידיאליסט, חלוץ משנות העשרים.

הקיבוץ היה מקום מושלם לחלוצים, לבנות בו את הארץ,

לחנך את הדור הבא. במהלך כל הסיפור עולה הקשר

המורכב בין הילדה להוריה ובינם לבין המציאות.

"קיץ, חורף, סתיו, אביב. כך, שנה אחרי שנה,

הם מתנהלים בקווים מקבילים סביב מילוי תפקידם.

חיילים בשורה. העבודה היא חייהם".

קסמה לי הילדה השובבה בסיפור,

שרצתה לדעת ולהבין את החיים.

זהו סיפור על ילדות חסרה בליטוף פיזי,

פחדים ליליים, מטפלות מכילות ואוהבות

ואחרות שהחיים כנראה לא חייכו אליהן,

לינה נפרדת בבית הילדים, על סבתא אוהבת,

על נגיעות של החיים משם, ועל "צאנה וראנה".

רבקה מיטיבה לתאר בסיפורה את שני המצבים

שלה כילדה צעירה וכאישה בוגרת.

בין השורות למדתי על טרוניות שעלו בה,

ומנגד ההסברים המושכלים מדוע זה צריך היה

להיות כך, או שלא היתה ברירה אחרת.

אין לי ספק שהקיבוץ עיצב את אישיותה,

לטוב ולרע.

חלקו השני של הספר: "ידעתי שתגיע אליי"

איך להגדיר אותו –  את סיפורו של דני?

איך להסביר ולהעביר את התחושות?

זה אחד הסיפורים האנושיים, השונים

והכואבים שנתקלתי בחיי.

ואם אתם זוכרים ועוקבים אחרי, נזקפים

לזכותי שניים שלושה ספרים שקראתי.

אם בחלקו הראשון של הספר, הובלנו

באיטיות וברוגע של הקיבוץ, ונחנו צהריים,

אזיי בסיפורו של דני בקושי נושמים.

משל לסערת הרגשות בה עברו חייו.

הכל רץ כל כך מהר, התחושה שעולה

היא שהסיפור מבולבל ומבלבל,

הייתי זקוקה לאיפוס, להבין

מי נגד מי. אבל לא יכולתי להפסיק לקרוא,

ומדי פעם חזרתי אחורה בכדי להבין.

מי שמכיר אותי יודע שאינני נוהגת לדווח ולתקצר

את הסיפור, בכדי לא להרוס לכם את החוויה,

ולגרות את בלוטות הטעם שלכם, לכן

אגע בקצרה בסיפורו של דני.

ילד רגיש שגדל עם הוריו בתחושה שמשהו לא

מסתדר לו, ספק מאומץ ספק לא. בית שהשתיקה

בו יפה במהלך כל שעות היממה. בית שהשואה

חרצה בו גורלות. אם לרבקה היה אב אוהב ומבין

אז דני חטף מכות ויחס משפיל. אמה של רבקה

כעסה ורטנה על מר גורלה, ואמו של דני שתקה.

"אצלה במשפחה אין סודות, מדברים על הכל,

ככה היא חושבת. אצלי הרבה שתיקות. הולכים

בשקט כדי לא להפריע. … שמים אצבע מורה

על השפתיים".

סיפור מותח בו המציאות עולה על כל דימיון

הוא איננו קלישאה.

גם אם הייתם מאד מתאמצים לא הייתם מעלים

בדעתכם שמישהו חי את החיים האלו, וסחב אותם

על גבו כל כך הרבה שנים עם תחושה של

אי וודאות.

לכמה כוחות נפש זקוק האדם בכדי לעבור

את החיים ולגלות את עברו. אכזבות וכשלונות

ושאלות רבות שחלקן תישארנה ללא פתרון

לעולמי עד. איך חיים עם התחושה הזאת,

מה מרגישים, וכיצד מפרקים את המטען הכבד

הזה מהנשמה שסוחבת אותם.

פעמיים שמע דני את המשפט

"ידעתי שתגיע אליי", על ידי מי?

את זה אתם תגלו בעצמכם.

אהבתי לקרוא על הקשר הנפלא שיש

בין רבקה לדני, זוג מיוחד עם אהבה

עמוקה וטהורה, זוג כלבבי מלא

באהבת אדם.

הייתי בערב ההשקה בסניף סטימצקי

בקניון "איילון", חברים ובני משפחה

הרעיפו אהבה ומילים מחבקות

שמסבירות מי הם דני ורבקה.