ידיים,רגליים, סוגרים. פילאטיס בנות. פילאטיס.

אי אפשר סתם לזרוק על עצמי משהו לשיעור פילאטיס, ידוע הרי, שהבטן אסופה טוב יותר, והרגליים ארוכות יותר בטייץ מחטב, זה עם הגסקה הגבוהה. ואז אני, איך לומר- משתחלת, תהיה המילה הנכונה, לתוך הטייץ האלה, ובבת אחת אני פתאום גבוהה יותר, צעירה יותר, ואם אני אצליח לנשום, גם אחיה טוב יותר, אבל בשביל מה? ננשום כבר בשיעור, עכשיו צריך להתרכז בלהכניס את הבטן.

בחורה עם מחשב נייד

בסוף השיעור, כשאולגה, בעלת הסטודיו, נראתה כאילו עד עכשיו היא רק התחממה, עיגלה את גופה הגמיש, הכניסה את הראש מתחת לבית שחיה השמאלי ומתחה את כף רגל ימין לפוינט, נראינו אנחנו, עשר נשים בסוף שיעור פילאטיס, פאטתיות למדי.

אני מתה על פילאטיס. הגוף ארוך, הידיים גמישות, הרגליים מתמתחות, ואם אני לא מסתכלת במראה תוך כדי התרגילים, נדמה לי שאני גם נראית די טוב כשאני עושה אותם.

אני מגיעה הביתה מהעבודה, חוטפת משהו קטן ומתוק, כי חייבים לאכול משהו לפני השיעור, שיהיה מה לשרוף, ככה אולגה אמרה, ואם היא אמרה היא יודעת. היא הגורו של ימי ראשון, שלישי ושישי בבוקר שלי.

 אי אפשר סתם לזרוק על עצמי משהו לשיעור פילאטיס, ידוע הרי, שהבטן אסופה טוב יותר, והרגליים ארוכות יותר בטייץ מחטב, זה עם הגסקה הגבוהה. ואז אני, איך לומר- משתחלת, תהיה המילה הנכונה, לתוך הטייץ האלה, ובבת אחת אני פתאום גבוהה יותר, צעירה יותר, ואם אני אצליח לנשום, גם אחיה טוב יותר, אבל בשביל מה? ננשום כבר בשיעור, עכשיו צריך להתרכז בלהכניס את הבטן.

רגע לפני הדלת, אני מכניסה לפה עוד תמר אחד קטן, ככה שלקלוריות יהיה באמת לאן  ללכת, וחוץ מזה, אם אני אוכלת אותו במדרגות, זה לא נחשב, דברים שאוכלים מחוץ לבית הם חסרי קלוריות. זה ידוע.

כבר אחרי שאני מחנה את האוטו, מרחק נסיעה של שלוש דקות מביתי, רבע שעה אחרי שחיפשתי חניה, כדי לא ללכת ברגל ולהזיע לפני השיעור, אני מרגישה קלה מאד, מרחפת, המזרון והכרית הקטנה מחכים לי. לא במיטה, בסטודיו. המיטה עוד רחוקה. עכשיו צריך לעבוד.

מסתבר, שלנו הנשים, יש שרירים חדשים. כאלה שהמציאו מפתחי פילאטיס לרקדנים, ופילאטיס שיקומי, ופילאטיס עמידה, ופילאטיס שכיבה, ובמיוחד, הסוגרים. אותם אנחנו מצוות לסגור ולהדק במשך כל היום. לשחרר רק כשבאמת, אבל באמת צריך פיפי.

עכשיו תראו, הגעתי הביתה לפני חצי שעה בערך, עצבנית ורעבה, בדרך עוד פתרתי בעיה לעוד לקוח, ורגע לפני שפתחתי את הדלת שיננתי לעצמי : סופר נני, סופר נני, להיות נחמדה, לחייך רחב, להשאיר את העבודה מחוץ לדלת, לשאול איך היה להן היום, ולהתעלם מכך שבדרך לכל הנחמדות הזו אני נתקלת בילקוט על הרצפה, בערימת כלים בכיור, מכביסה שהוריקה לאיטה במכונה מהבוקר, לא! עכשיו לנשום!

עוד חצי שעה מתחילה השעה שלי, אבל מה לעשות שבתוך חצי השעה הזו צריך להספיק לחבק,לצעוק, להתעצבן, לקנות מתנה ליומולדת שהקטנה הוזמנה אליה למחר, לחתום על טופס טיול לבית הספר ולהתלבש יפה לפילאטיס?

אבל עכשיו זה מתחיל. הנה המוזיקה הנהדרת הזו, והקודים האלה, הידועים רק לנו, בנות הפילאטיס: כפות רגליים ברוחב אגן, כפות ידיים בגובה כתפיים, ועכשיו נעטוף כדור גדול וכמובן, נסגור סוגרים.

מוקטנת פילאטיסshutterstock_348267122_800x587

 ובמשך כל הזמן הזה שאנחנו מרחיבות, מכווצות, מרימות, עוטפות וסוגרות, צריך לנשום. כל הזמן לנשום. אני מגניבה מדי פעם מבט קטן לשעון התלוי על הקיר. הנה, עברה כבר רבע שעה, נשארה רק עוד חצי שעה, רק לא תנוחת העץ, בבקשה אולגה, אני מתחננת בלב, בשבילה אני חייבת לשחרר קצת את הבטן.

אולגה נראית נהדר, חטובה, שרירית, מה פלא שהיא מצליחה בקלות כזו להתמתח ולהגיע עם הידיים אל בהונות הרגליים? היא נמוכה. אצלה הכל קרוב.

תתביישי ותעבדי, אני אומרת לעצמי, את באת לכאן רק ל-45 דקות, אוי תודה לאל עברו עוד 10 דקות, ולה יש עוד שלושה שיעורים להעביר. ויורדים למזרון, אומרת אולגה, כשעשר נשים נוחתות, תהיה המילה הנכונה, למזרון.

טוב, כאן כבר באמת לא קל. נדרשים משמעת עצמית שיש לאולגה ובעיקר רחמים, עלי ועל שכנתי למזרון.

הידעתם שקיימת אפשרות להרחיק את כף רגל שמאל אל מותן ימין, ובו זמנית למתוח את יד ימין כך שתחזיק את בוהן כף רגלי השמאלית?

היא קיימת. אני נשבעת. ראיתי את אולגה עושה זאת, רגע לפני שמתחתי את הצוואר ככה, שהייתי חייבת לנוח שלוש דקות על המזרון.

כפות רגליים בפלקס, אומרת אולגה. או! עכשיו ברור למה לא הצלחתי בתרגיל, לא עשיתי פלקס!!

סוף התרגיל הוא מול המראה. סתורות שיער, אדומות פנים, הבטן בחוץ, למי אכפת, ורק אולגה, קלה כאיילה וגמישה כלוליינית.

אנחנו מתמתחות, מנסות להגיע גבוה, עוד יותר גבוה, ובעיקר לאסוף את השאריות שלנו מהמזרון.

ריח טוב עולה מהמאפיה שנמצאת ממש מתחת לסטודיו, ריח שאופף את החדר במשך כל השיעור וגורם לי לחלום על ג'בטה עם חביתה, ובסוף השיעור, מדדה לדלת, יורדת לאט לאט במדרגות, בשרירים רועדים, אני קונה במאפייה בייגלה זרוע בגרגירי מלח גס כמו שאני אוהבת, ותוקעת ביסים ענקיים.

 כי כמו שאולגה אומרת, קיים חלון הזדמנויות קטן, ממש פצפון שאפשר לאכול בו פחמימות אחרי השיעור, ככה הן נשרפות טוב יותר. ואם אולגה אומרת, אין ספק שהיא יודעת.

*התמונה מתוך מאגר התמונות SHUTTERSTOCK

יעלי כרמי
מרצה ומנחת סדנאות לכתיבה אישית, לכתיבה ברשת ובמדיה החברתית, סיפורים ממגירת הזיכרונות, ליצירת בלוג - 'בלוג משלך', ותוכן אישי- שיווקי באמצעות סיפור. יועצת ומלווה תהליכי כתיבה. בלוגרית וותיקה ואוהבת מילים. בעלת סדרת הרצאות 'מילים רבות יופי' בנושאי אהבה, טעמים וריחות, בתים וגעגועים. ילידת 1964, אמא למעין ונועה, גרה בקיבוץ הזורע, עם ע., בן זוגי האהוב. הבלוג שלי בסלונה נתן לי במה לכתיבה, להבעה וכך יצרתי לי מקום ומומחיות בעולם. אני מאמינה שכל אשה צריכה בלוג משלה. מקום בו היא תוכל לכתוב, להשפיע, לשתף, להשתייך לקהילה, ולהשמיע את קולה. אני אוהבת שירה וספרות, קולנוע וטלוויזיה, שירים עבריים, לחם עם חמאה, שוקולד בטעם תפוז, וקשה לי לעמוד בפני עוד זוג מגפיים או סנדלים בסוף עונה. אני מזמינה את כולן לסדנאות הכתיבה ומתרגשת עם כל בלוג חדש שפותחת אחת התלמידות שלי. הבלוג שלי שינה את חיי, ואני יודעת, שהוא ישנה גם את חייכן. בואי, וגם לך יהיה בלוג משלך.