יפים כמו שהיינו- רון לשם

יש סופרים שכבר הוציאו קבלות ויצרו להם קהל שבוי השמח לקראת כל ספר חדש שיוצא תחת שמם, רון לשם הוא אחד כזה. האיש חתום על אחד הספרים המכוננים בשפה העברית, 'אם יש גן עדן' שלו, שאף זכה לעיבוד קולנועי נפלא ומרגש תחת השם בופור בבימויו של יוסי סידר (במאמר מוסגר אוסיף, שאותו סידר גם חתום עכשיו כיוצר על הסדרה 'הנערים'-ביחד עם תאופיק אבו ואיל וחגי לוי-שכל מילה שתיכתב עליה לא תוכל להכיל באמת את כל הסופרלטיבים להם היא ראויה. עזבו כל מה ששמעתם עליה ואם טרם ראיתם – רוצו לצפות), ועל תסריטים לא מעטים ומעניינים לא פחות.

ככזה נכנס לשם אצלי תחת הקטגוריה, "יש ספר חדש של …" קוראת.

לשם בישר שמו על העטיפה, הוציא ספר חדש – יפים כמו שהיינו. (שם נהדר ומזמין וכך גם עטיפת הספר היפייפיה, שצוירה ע"י Jose Luis Cena Ruiz).

פתחתי את הספר אחר כבוד ובשמחה רבה צללתי לעלילה שהתחילה מבטיחה ומרתקת. אבל אל המשכה עוד אגיע בהמשך.

**בשני סיפורים, הנעים על שני מישורי זמן של אותו הגיבור, מביא לשם את סיפורו של דניאל.**

דניאל שלא יכול לשכוח אבל לא מצליח לזכור.

באחד, דניאל הבוגר, בחור ישראלי, שמטייל בדרום אמריקה, ספק נהנה ספק בורח מפני עבר עלום שהוא מבקש לשכוח. אשר פוגש במסעו בחורה יפיפייה, זרה העונה לשם נורה ומתאהב באחת.

כשנורה מציעה לו הרפתקה חדשה, הוא יוצא איתה למסע ביערות הגשם של האמזונס, אבל שם מתרחש הלא אפשרי והוא מאבד את אהובתו ונאלץ לצלול אל תהום עברו וזכרונותיו הטמונים בו, ואשר ממנו הוא מבקש לברוח ולשכוח.

עיקרה של העלילה הסוחפת בשלב זה, הינה מסע מקאברי ראליסטי פנטסטי, מטורף וסוריאליסטי עד אימה של הגיבור, בחברתם של גופה חנוטה, הנישאת, כמו בתהלוכה דתית כקדושה מעונה בארון, בלוויית שוחט העונה לשם סטייק, צייד, זקן המנסה לברוח מעברו ואחותה של נורה, עוד נפש חופשיה המתנדבת בחוות פרפרים.

במישור השני אנו פוגשים בדניאל בילדותו הקסומה לחופי הים והגלים בגוש קטיף טרם הוחזרה במבצע ההתנתקות הנודע. כילד המגיע עם אימו להתנחלות (לא דתית). ילדות שמלאה בקסם של הים, הגלים, וחברות יפה ובִּלְתִּי אֶמְצָעִית עם ילד אחר ופרוע מהגוש – נועם מגורי, שלוקח עליו אחריות, מלמד אותו מהו חופש, מהי גלישת גלים ואהבת אדם והופך לחברו ולנפש הקרובה והחשובה לו ביותר עלי אדמות.

עלילת הספר בנויה מזיכרונותיו של דניאל, ואני נסחפתי אחריו ואחרי אהובתו בבגרותו. מטלטלים רדופים בין יערות הגשם של האמזונס וזיכרונות עבר כואב של כל אחד מהם.

ויחד עם זאת גם התאהבתי בילד דניאל, שניצב בפני משבר חייו עוד בילדותו, מיטלטל בין פיגועי גוש קטיף, לבין גלישת גלים וחופש מוחלט ומזמין. עד הפיכתו לנער ספק גבר – חייל במחנה הפליטים בלאטה, הנאלץ בבוא יום פקודה, אף להגיע עם חבריו ליחידה, לפינוי הגדול של הגוש בתוכנית ההתנתקות המפורסמת, על יושביו, מי שהיו חבריו וביתו.

ניכר בלשם שעשה עבודת תחקיר מעמיקה ומקיפה בטרם ישב לכתוב את הרומן הזה. הוא מצליח לתאר את יערות הגשם ואת המסע בבוליביה על כל התיאורים הנפלאים של הקושי, בבוץ, עטוף בחרקים והנהר, עד כי נדמה לקורא כי הוא צועד עם דניאל ושותפיו למסע ומתבוסס עימם בבוץ ובקושי הפיזי והמנטלי.

התחקיר המעמיק ניכר גם בחלקי העלילה הממוקמים בישראל. הוא מצליח להעביר לקורא שלו את ההתפעמות, ההתפעלות והיופי שבגלישת הגלים, והוא מצליח להכניס את קוראו לרזולוציות של הזרמים הגלים והגלישה עליהם, שבה עוסקים הוא וחבריו בחופי הזהב המזמינים של גוש קטיף. והוא מצליח להוסיף על כך ולהשתמש בניואנסים של השפה של כל אחד מהמקומות אותם הוא מתאר. שפה לגולשים, שפה למטיילים באמזונס, ושפה לחיילים. ובכל אחד מהם הוא מגיע לדקיות הסלנג הקטנות ביותר, שיוצרות את האוירה והסביבה הנכונה בה הן מתרחשות.

התמה המאחדת את כל הסיפורים בספר היא העיסוק בזיכרון, והאפשרות לצלול לאוקיינוס הזיכרונות ולחוות מחדש את העבר כפי שהיה באמת ולא כפי שנצרב בזיכרון האישי.

“זיכרון מתלכלך בכל פעם שאנחנו ניגשים אליו, בכל פעם שאני נזכר, אני פותח את מגירת הזיכרון בידיים לא נקיות. העמוד בספר הזיכרונות נמחק ממש ברגע שאני נוגע בו. הזיכרון נמחק מתא המוח כמו כתב סתרים שנעלם, ואז הוא נכתב מחדש. בפעם הבאה אזכור את הפעם האחרונה שזכרתי, ולא את האמת שהייתה שם שהכול התחיל. אני לעולם לא נזכר במציאות האמיתית. אני בסך הכול נזכר בפעם האחרונה שנזכרתי”.

והתמה הזו ששזורה לכל אורך הספר היא גם אמורה להיות מקדם העלילה של המסעות שעובר הגיבור בלווית מלוויו הן מהעבר והן מההווה.

[youtube 4h_jNnlCits]

אהבתי את הקריאה בספר. ואף מצאתי את עצמי בטרם סיימתי את הקריאה בספר, ממליצה עליו לחברותי במועדוני הקוראות בהן אני משתתפת.

אבל כאן מגיע האבל, שמאד קשה לי איתו. מאמצע הספר, פתאום הלכתי לאיבוד, אני דניאל ושאר הדמיות המקיפות את חייו.

בספרו הראשון עוסק לשם בחוויה, שנדמת, כחוויה המכוננת של חייו, המלחמה וזוועותיה. נדמה כי חוויית המלחמה, וחווית המוות המלווה אותו אכן הייתה טראומטית ביותר עבור לשם, כי גם כאן, הוא מגייס את גיבור ספרו החדש ושולח אותו אל הצבא, ואף גרוע מזה אל קרב עקוב מדם בג'נין של המבצע (שרק שמו נשאר מבצע אבל הפך להיות מלחמה לכול דבר ועניין). וכאן הלכתי אני לאיבוד. תיאורי הקרבות ומסע החיילים בג'נין שוברי לב מצד אחד, אבל בלתי ניתנים מבחינתי לקריאה. יש מהם יותר מדי. ואולי הם אמורים לתת הסבר למה הוביל את הגיבור ללכת לאיבוד ביערות האמזונס ובשבילי דרום אמריקה, אבל ניכר כי הדגש עליהם היו קצת יותר מדי עבורי.

בעיה נוספת שמאד הרגיזה אותי הייתה הטיפול בדמות מכוננת בחייו של דניאל, חבר ילדתו מגורי, שהיה לו כאח וכרע ברגעי הילדות הלא קלה של שניהם, והנה בבגרותם בעקבות חילקי דעות אידאולוגים אובדות דרכיהם ונפרדות.

מרגע מסוים בספר הבנתי שהמסע אל וממגורי הוא המסע המכונן של דניאל, אבל נדמה שסיימתי את קריאתי כשחצי תאוותי בידי. ולא הגעתי לסיפוק המיוחל.

ולא אין זה סוף פתוח, המאפשר לקורא לבחור ולהחליט במקום שהמספר בוחר לא לבחור. יש סוף, אבל היה נדמה לי שהוא מסתיים באקורד מינורי וסתמי. כאילו והכל מתאייד ולא משאיר חותם של סיום קתרזיסי כמתבקש.

מצאתי את עצמי מאמצע הספר פשוט ממשיכה רק כדי לסיים אותו ולהבין מה היה. אבל לא באמת נהניתי כמו שקרה לי במחציתו הראשונה. וכל שרציתי היה לסיים ותו לא.