התמונה מתוך דף הפייסבוק של נעמי לויצקי
"ילדה קטנה עומדת באמצע הדרך, מביטה על מונית מתרחקת. כתם שחור, קטן יותר, קטן עוד יותר, ועוד רגע המונית נעלמת במורד הכביש. איזה כביש, דרך אספלט. ילדה בחצאית פְּליסֶה משובצת בגוונים של כחול ואדום מרימה יד מהוססת, מנפנפת לשלום ולוחשת ללא קול: אימא. רק שנים רבות אחר כך אבין שזה היה הרגע שעיצב את חיי. "אפילו אימא שלך לא רוצה אותך," מקניטים אותה ילדים בשכונה…" (מתוך ילדה רעה עמ' 7)
ימי קורונה הצליחו לשתק אותי. הקריאה קשה לי, שלא כל שכן הכתיבה עליה, אבל יש ספרים שהספקתי לקרוא עוד טרם ימי קורונה של ההסגר, ועל אחד כזה אני רוצה לכתוב, ולהמליץ בכל פה, הפעם.
הספר יָלְדָה רָעָה של נעמי לויצקי נחת על שולחני סמוך ליציאתו.
קבוצות הקריאה השונות והסקירות שעלו עליו, העידו על ספר מצוין, אבל אני משום מה לא הצלחתי לבחור ולקרוא אותו אז. וכמנהגם של ספרים טובים, הם מוצאים את דרכם אליך ומשם אל ליבך בזמנם, ובזמנך. וזה בדיוק מה שקרה לי עם ילדה רעה.
זוכרת שנתקלתי בפרסום של נעמי לויצקי שסיפר שהיא מתרגשת לקראת עלית הצגה שנכתבה בעקבות ספרה, בתיאטרון הקאמרי, והדבר משך אותי לפתוח את הספר ולקורא בו. אם להיות כנה, מצאתי את עצמי משלבת בין קריאה בו להאזנה באייקאסט להקראה בקולה של אהובה קינר. שילב שיצר חיבור מופלא אפילו יותר. ומרגע שהתחלתי לא יכולתי להניחו מידי.
במֶמוּאָר מופלא ומרתק לויצקי מספרת בגוף שלישי את סיפורה של הילדה שהיא הייתה מאז גיל 4, ובגוף ראשון על שנות בגרותה ועד היום.
ז'אנר הממוארים מושך את ליבי מאז ומעולם. משהו בידיעה שאני כקוראת, מוזמנת להציץ אל חיי הכותב ולהיות חלק מהם, מעורר בי געגוע למקומות וחיים שלא אני חייתי אותם, ועדין אני הופכת לשותפה מלאה בחוויות בריחות במקומות. וממוארים שממוקמים בארץ בכלל מושכים את ליבי.
כזה הוא סיפורה של לויצקי.
סיפור העלילה שובת הלב והמכמירה, מביא את לויצקי למחוזות אותן ניסתה להדחיק ולמחוק במשך עשורים. ואין הדבר מפליא כלל.
בבסיס הסיפור שנפרש לעיניי הקורא.ת מתגלה סיפור חיים מטלטל ומרטיט לב. לויצקי בוחרת לספר אותו דרך שתי דמיות שהן בעצם אחת. הילדה הקטנה שהיא הייתה, שננטשה ע"י אם אגוצנטרית, בידיהם של זוג זקנים בשכונה נידחת בירושלים. ילדה שאיבדה בדרך שני אבות דומיננטיים ומשמעותיים בעיצוב חייה. שהתמודדה עם אם אחרת במושגי התקופה, ולמדה ברבות השנים להכיר את סיפורה של האם להבין ולסלוח. שפגשה בביתה גיבורי תרבות כמו משה דיין ונכבדים אחרים. ומנגד בהמשך הספר, האישה הבוגרת שהפכה להיות עיתונאית מצליחה ומוערכת ושכתבה את ביוגרפיית חייו של שופט ונשיא בית המשפט העליון – אהרון ברק. וחייה לצד מנהיגים דגולים ואנשי רוח וספר מפורסמים בתרבות הישראלית.
הסיפור המתגלה אישי וחושפני מאד. הקורא. מוזמנת.ן להיכנס ולבקר בנבכי נפשה של המחברת ולגעת ברגעים ובתחושות הכי אינטימיות של חייה. ועם כל זאת נפרשת לעינינו הקוראים גם התקופה בה חייה לויצקי כשהיא נעה בין השנים של ראשית קום המדינה (ואף טרם לידתה באירופה) ועד לרגעים מכריעים בהיסטורית הארץ כמו תקופת הסכמי אוסלו, וחייה של הכותבת נשזרים בחיי תולדות המדינה.
לויצקי שחיה בתקופה נפלאה, זכתה להכיר שועי עולם ועם, אם דרך הוריה שחברו לשַׁמְנָהּ וְלסָלְתָּהּ של הארץ בראשית דרכה, ואם דרך עבודתה, כעיתונאית בכירה בעיתונות הישראלית לאורך שנות קריירה ענפה וארוכת שנים, כשעיתונאות מודפסת הייתה עדין שם דבר ונחשבת, ועיתונאים היו עדין בעלי דעה והשפעה. והיא זכתה לעמוד ואף להיות חלק מרגעים מכריעים בהיסטוריה שלנו.
כתיבתה שלי לויצקי סוחפת ומרתקת. חייה מלאים בטרגדיות לצד הצלחות וחוויות מסעירות ומרתקות, כשהיא מובילה את הקורא.ת איתה בדרכה, לירושלים של ראשית המדינה, ומשם לארץ מוצאה של אִמָּה ההונגריה, לבודפשט בירתה, לרוסיה של פעם, לפירנצה הקסומה ולתל אביב של אז ושל היום. ובכל מקום היא מצליחה לצבוע את הכל בצבעוניות נפלאה ומלאה בעושר של ריחות, טעמים ומראות לצד הסיפור המתפתח והתגלגל.
הספר הזה חדר לי מתחת לעור והחזיר אותי לזמנים שלא חייתי בהם, ולשנים ומקומות שחוויתי בעצמי.
גם אני כמו לויצקי ממוצא הונגרי. הצד ההונגרי של משפחתו של אבי נעלם מחיי לזיכרונות בלבד, ואין לי היום דבר איתו, מלבד אותם הזיכרונות.
בראשית המילניום, נסעתי עם חברה לטיול שורשים בפראג (עיר מוצאו של סבי מצד אבי) ובודפשט (עיר מוצאה של סבתי מצד אבי).
בהגיעי לבודפשט המתינה לי במלון מכרה של אבי, שסחבה אותנו עם בעלה, ללכת עוד באותו הערב, איתם, למסעדה מפורסמת ויקרה שעיקר התקרובת שלה היה ממטעמי המטבח ההונגרי שהכרתי, והספקתי אולי קצת לשכוח, מבית סבתי, שבישלה אוכל מופלא שלא נשמר ממנו דבר כמעט.
ישבנו עם שני הקשישים הללו שהיו מבוגרים מאבי ודיברו רק הונגרית. ואילו אני לא דוברת את השפה בכלל. פה ושם היו לי מעט מילים או ביטויים שספגתי במשך השנים אבל לדבר באמת, לא דיברתי. (אני זוכרת שעם סבתי שוחחתי בעברית קלה במבט הונגרי כבד כשלה, שחיקיתי אותה בדיבורה, כשהיא תמיד אמרה בחיוך הנפלא שלה, שאותי היא מבינה, לאומת בת דודי שלא חיקתה את המבטא הכבד).
במפגש עם הזוג ההונגרי ההוא מצאתי את עצמי חוזרת לשפה של סבתא, במבטא שזכרתי, דיברתי את מעט המילים שידעתי, וניהלנו שיח מלא, מצחיק ומרתק סביב שולחן עמוס מטעמים שאי אפשר לתאר במילים. בין היתר זכור לי ממרח כבד מושלם.
במהלך הקריאה בספרה של לויצקי עלו שמות המטעמים מבית סבתא והתיצבו מולי על ריחותיהם וטעמם המופלא. הקולות והטעמים החזירו אותי לילדות הנפלאה שהמצחיקה שעברנו בבית של סבתא.
הדבר כל כך עורר אותי שמצאתי את עצמי כותבת ללויצקי בפרטי, לבקש ממנה בחוצפתי, מתכון שהיא הזכירה בספרה, לפטה כבד קצוץ שהכינה אמא שלה, לכבודה. ושכשקראתי אותו נזל לי ריר מהפה. ממש. נעמי הנדיבה שיתפה אותי במתכון המופלא הזה של האמא שלה. ואני מחכה להזדמנות שנחזור ונפגוש חברים כדי להכין את הפטה הזה ולחלוק את הטעם המושלם שלו עם אנשים נוספים.
ימי קורונה. אנחנו מסוגרים. חג נוסף לפתחנו אז מה יותר מושלם מלפתוח ספר שכולו חגיגה ולהיסחף בסיפור חיים מרתק שיכול היה לפרנס מס' ספרים.
רוצו לקרוא. או להאזין. (אפשר למצוא אותו באתר עברית, ובשמע באתר אייקאסט)
אתם חייבים אותו לעצמכם.
https://www.kibutz-poalim.co.il/naughty_girl