טרומן חברים עד הסוף-סרטו של סֶסְק גאי

הסרט טרומן חברים עד הסוף עורר אצלי גל של נוסטלגיה לימים בהם האמנתי שהרבה מהסובבים אותי הם חברים עד הסוף.

צפיתי נרגשת בסרט המספר את ספור החברות של נתינה ללא גבול, בין שני חברי ילדות חוליאן ותומאס שלמרות המרחק הפיזי ביניהם הצליחו לשמר חברות בת עשרות שנים, והרגשתי עקצוץ בלב.

חוליאן שחקן תיאטרון, גר במדריד עם כלבו הנאמן טרומן. הוא מתמודד עם רגעים קשים וכואבים בחייו כאשר חברו תומאס, המתגורר בקנדה, מחליט לבקר אותו במפתיע לארבעה ימים.

שני חברי הילדות משלימים פערים בזמן קצר וחולקים רגעים מרגשים וקרובים.

במהלך המפגש ביניהם הם מבינים שמפגש הנוכחי כנראה יהיה מפגשם האחרון.

יכולת ההכלה שלהם האחד את השני במצב מורכב וקשה, ההבנה לעיתים ללא מילים את הצורך של האחר מרגשת ומפתיעה.

ואי אפשר בלי להזכיר את הקשר שבין חוליאן לכלבו טרומן והאמפטיה שמגלה תומאס לקשר הזה שמרגשת עד דמעות.

הסרט מותיר את הצופה עם מחשבות על התנהלות במצבי משבר ומאתגר לבחון חברויות ישנות וחדשות.

אמרתי צביטה בלב , הסרט העיף אותי שש שנים לאחור עת מצאתי עצמי ברגע קשה כשאני בטוחה שחברות של שנים תשמש לי משענת, נצבת לבד עם תחושת החמצה גדולה.

בהמשך פגשתי בקרב המתאמנות שלי הרבה נשים שספרו על אכזבות דומות שחוו מקשרי חברות שנפרמו דווקא ברגעים בהם הקשר היה חשוב להן.

חשבתי על עצמי, מה אני הייתי עושה בסיטואציה דומה? , איך זה להתמודד עם ידיעה שאולי זו הפגישה האחרונה עם אדם שיקר לי? מאיפה מגייסים את הכוח להשאר חזק תומך ולא להשבר? איך עומדים ברגע פרידה בידיעה שאולי זו הפרידה הסופית? והוצפתי בהרבה רגעים קשים שממבט לאחור אני לא מאמינה שצלחתי אותם.

פרידה היא אחד הדברים שקשים לי הפרידה הראשונה שזכורה לי הייתה מנאווה הבת של שושנה דמארי שהייתה שכנה בבית בו גרנו בתל אביב . הערצתי ואהבתי את הילדה הגדולה ממני ואז יום אחד הם עברו דירה אני זוכרת אותי קטנה כזו, עומדת ברחוב ומסתכלת על הרכב עם המטלטלים כשדמעות בעיני. בהמשך היו כמובן עוד פרידות חלקן מאד עצובות שאפילו עכשיו כשאני כותבת העיניים לחות, פרידות מאנשים יקרים ואהובים.

מה שלי עזר ועוזר במצבים כאלה זו התנועה של העשייה, עשייה מוציאה מקיפאון, מוטיב שגם רואים בסרט.

מדברי ססק גאי התסריטן והבמאי

"הרעיון מאחורי "טרומן" הוא ממש זה, לנסות למצוא איזשהו גיוון בסיטואציה המורכבת, הלא בטוחה והבלתי ידועה הזו. תערובת בלתי נתפסת של קומדיה ורגשות, אירוניה ורגישות, קוקטייל של תחושות שיגרמו לצופים לצחוק, לבכות, לחשוב ולחייך. "

הסרט צולם בבמספר ערים בעולם: מדריד, אמסטרדם,וויניפג וברצלונה

הסרט זכה בפרסים רבים:

חמישה פרסי גויה (האוסקר הספרדי) לשנת 2016 (לסרט, לבמאי, לתסריט, לשחקן הראשי ולשחקן המשנה)

ארבעה פרסי גאודי – פרס לקולנוע קטלני – פרס לסרט קטלני דובר ספרדית (לבמאי, לתסריט לשחקן ראשי ולשחקן ולשחקנית בתפקידי משנה)

שני פרסי פרוֹז לשחקן הראשי ולתסריט
פרס פוטוגרמה דה פלטה – הסרט הספרדי הטוב ביותר

חמישה פרסים של תא מבקרי הקולנוע בספרד: לסרט, לבמאי, לתסריט, לשחקן הראשי ולשחקן המשנה
שני פרסי חוזה מריב פורקה – לסרט ולשחקן
שני פרסים בפסטיבל סן סבסטיאן (לבמאי ולשני השחקנים)

יוצרים

בימוי: ססק גאי Cesc Gay

תסריט: ססק גאי Cesc Gay, תומאס אראגיי Tomàs Aragay

הפקה: דיאגו דובקוסבקי Diego Dubcovsky

מפיקים שותפים: דניאל בורמן Daniel Burman, הוגו סיגמן Hugo Sigman, אלחנדרו גורודיש Alejandro Gorodisch, מתיאס מוסטרין Matías Mosteirín, אקסל קושבצקי Axel Kuschevatzky, מרתה אסטבן Marta Esteban.

צילום : אנדרו רבס Andreu Rebés

עריכה: פבלו ברביירי קאררה Pablo Barbieri Carrera

מוסיקה: ניקו קוסטה Nico Cota, טוטי סולר Toti Soler

ליהוק: מירי חוארז Mireia Juárez