טיול פרטי בסמטאות ארץ הבלאגן שלי

כמעט כל יום אני מוצאת את עצמי על סף הפירוק. מכירה פומבית של אביזרי הגוף ושל תאי המוח שעדיין פועלים , בצורה איטית וחלקית – אתם שואלים למה? כמות ניירת שיוצרת בלאגן שמוציא אדם נורמלי מאיפוס….ושלווה פנימית. אז איך יוצאים משם ולאן ???

בחורה עם מחשב נייד

חנקתי את השנה האחרונה עד כלות, כל המשימות שהיו רשומות אצלי בשנה האחרונה נאספו להן והיה ברור שהמשפט "עכשיו או לעולם לא…."  רלבנטי ונכון יותר מתמיד. ניירת בגובה 1/2 חדר (ואני מגזימה רק בקצת..), מכל הסוגים, מכל המינים, כאלה שאני זקוקה להם וכאלה שכבר מזמן לא, צריך למיין, להעיף לעולם שכולו טוב ו/או לתייק בתיקיה המתאימה במחשב, בפינה אחרת של החדר זרוקים להם מסמכים שצריך לסרוק ולשלוח לתיקיות- כשבכל תיק זרוק משהו קטן כי אני לא מוצאת את התיקיה הגדולה – הראשית, שמרכזת את מה שקשור לנושא, אבל בדיוק באותו יום שאני אחפש את אותו "קטן"  אני אהפוך את הבית ולא אמצא אותו, ואני אשאל אם מישהו זוכר שראה אותי משתמשת בו, אולי מחקתי אותו, אולי מחקו לי – אני אאשים את כל העולם ואחותו ש…לקחו לי, נגבו לי, השתמשו בזה, השאילו את זה ולא החזירו וכו' – רק בדרך כלל אני שוכחת שזה מסוג הדברים שנמצאים נטושים באחת התיקיות וזה לא היה קורה אם המקום הזה היה טיפ טיפה יותר מסודר (אף אחד לא הוכיח את האמירה הזו אף פעם – אז אני לוקחת את זה בערבון מוגבל……)
מלאן ת'לפים ספרים אפשר למצוא בספריות במחשב וגם כאלה שמונחים על המדפים (עכשיו כשאני כותבת אני מרגישה כאילו אני עושה סיור מודרך בדגם מוקטן של בית אריאלה בתל אביב), ביבליוגרפיות, פרוזה , שירה , לימודים, עתון לאשה, קוסמו – בלי שום סדר, בלי הגיון, כך שאם בטעות ולא בכוונה אני מחפשת איזה ספר, זה כמו להכנס לספרייה ולהתחיל לפשפש שם בין המדפים, לקלל את הספרנית האידיוטית ולנסות לפענח את הקוד שלפיו היא ממקמת את הספרים, רק שבמקרה הזה אני הספרנית ואני היא שממקמת את הספרים. איך מפענחים את קוד הסידור? פשוט מאד…..דואגים לסדר. נשמע בנאלי וטיפשי – אבל לא למי שמצוי בתוך הבלאגן. לפעמים אני חושבת על ה"ספריה" שלי – על התיקיות במחשב, על כל המידע והאישורים והניירות והטיוטות וכל מה שנמצא שם – וסתם , לא בכוונה, מסמך קטן אחד ממזר שמתי בטעות בספריה אחרת בתיקיה אחרת….וכל העולם שברדיוס שלי חוטף על הראש כי "מישהו נגע בדברים שלי" – אין דקה דומיה, אי אפשר לחשוב שאף אחד לא יכול להכנס למחשב וזה בטח בתיקיה אחרת….שום דבר – טוב שיש אנשים, טוב שיש את מי להאשים, תענוג….אבל את הממזר הזה – הנייר האבוד -> שהלך בדרך שאין ממנה חזרה ואת המחיר של נייר עבודה….משלמיים בנייר עבודה חדש. כן, זה גם חלק ממחירו של בלאגן.
אני מתקתקת בראש תוך כדי זמזום שיר איך אני "משחקת" את הסידורים אני מארגנת תוך שבוע : הבנק שהוא גם ידיד וגם חבר, קופת חולים – אישורים והחזר כספים, ועוד כמה רצויים כמו ביטוח לאומי וגולת הכותרת – משרד הפנים. כאן אני מרגישה שאני מתחילה לזייף מכיוון שהרגשתי שאני אוטוטו זוחלת על ארבע וממלמלת את שיר המעלות אם אני לא תולשת את עצמי מכאן, אמרתי : אהה….משרד הפנים? צ'יק- צ'אק, מה יש לך כבר לעשות שם? כו-לה  להוציא איזה אישור קטן ולהתעופף משם….נכון, הוצאת האישור ואישור התעופה לקחו לי כארבע שעות , עניין של מה בכך, צרחות ואיומים ו"אני אהייה אחראית לפיטוריך"…כל מה שהם שומעים בטח כל היום, כמה פעמים ….כך שזה אפילו לא גורם להם להרים את הראש לכיוון הדלפק – זה רק גרם לי להמתין ארבע שעות ובסוף…..להגיע לפקידה אינפנטלית ורעה שהטיפה לי בקול נוזף : את רואה? אם מחכים בסבלנות, מגיעים ומקבלים כל דבר. זה היה שלב שבו הרגשתי איך הווריד בראש הולך וכמעט פוקע לו ואני הופכת להיות זכרוני לברכה ואז אנחנו אפילו יעילים כי תעודת פטירה גם אפשר להוציא בכל מקום – אבל איכשהו באינסטנקט הבסיסי אמרתי שזה לא ממש כדאי. הוצאתי את האישור שרציתי? הוצאתי…..אז עכשיו , אחרי כל ים הייסורים, עכשיו למות? שימותו הם ……
אחרי התלאות האלה (וזו רק דוגמית לרשימה) החלטתי שמגיע לי לפצות את עצמי, שלא עוברים על כזה פרוייקט בלי פיצוי עצמי.עליתי על טיסה זריזה למצפה הימים (26 דקות – בדיוק הזמן לשתות קפה, אפילו פיפי אין איפה לעשות וגם לא זמן….-טיסה אידיאלית ) אין כמו מצפה הימים עבורי כדי לעשות סוויץ', לנשום עמוק, להעביר את הגוף והמוח למוד של סוטול ולהתמכר לאוויר ולרוח החופשית. להתבונן בלבושי החלוק הלבן שעד היום אני לא מבינה את מהות החלוק ולמה הוא לבן, לבהות בהם ככה בלי מטרה מוגדרת ולהגיד לעצמי שגם שרוואל זה בסדר גמור, זה חופשי ומאוורר ולא מעיק עליי כמו חלוק לבן.
עליתי על מדי ב' – אלה שהתאימו בזמנו לחופי סיני ועברו טרנספר לגליל : לאיזור צפת, ראש פינה ומצפה הימים. הצגתי בנונשאלנט את כרטיס אורח VIP  מה שמקנה כמובן תנאים מועדפים, כולל שדרוג, כניסה מוקדמת לחדר, צ'ופרים קטנים וגדולים יותר, ואני מרגישה בערך פלוס מינוס מלכת העולם….או לפחות זו שתביא שלום עולמי. השתרעתי לי קצת על המיטה עם האפריון (סוויטה או לא? – שדרוג אמרנו??), מותר להשפריץ קצת סטטוס -לא? …..אם לא עכשיו אז מתי?? ……
הפעלתי את הג'אקוזי – בכל זאת היה יום ארוך וצריך איזה פינוק לפני שפורצים לפעילות במקום- זהו , שעכשיו כשאני חושבת על הדברים, אני לא פורצת ולא פעילות ולא שום דבר שכזה – הפעילות הכי דרמטית היא….התאוששות קלה נרשמה אחרי שעתיים שינה, שעתיים שלוות עם אוויר פסגות בלי עשן אוטובוסים וצפירות של מכוניות משטרה, בלי לשמוע רדיו כל חצי שה מבזק (מחלה פרטית שלי), םשוט שינה כזו שיוצאים ממנה עם לחיים סמוקות של סימן שישנתי טוב במיוחד.
החלקתי למטה (קומה וחצי) עם המעלית (באתי לחגוג את העצלות והמנוחה, לא?) ישירות למשרדי הספא. בתוקף היותי אורחת קבועה של המקום ידעתי מי אני רוצה להזמין שיטפל בי ובאילו סוגים של טיפולים ובאלו שעות, ועשיתי לי שיעורים ובניתי לי פינוקים ממש כמו מערכת שעות בבית ספר. בינתיים, בין לבין – הרבצתי כמה בריכות שלא יגידו שאני רק מושחתת, זה בסדר – אני סתם מקטרת, אני אוהבת לשחות ומשם אני בבריכת הגאקוזי.
אין מילים חוץ מאשר מדהים. מקסים . אושר. פסק זמן- זה פחות או יותר ממצה את העניין. ג'אקוזי שנמצא על מרפסת עץ חיצונית ומשקיף לכיוון החרמון. מומלץ באופן מיוחד בימים קרים של גשם או טיפ טיפה יותר כשהגוף חם בתוך המים ורק הפנים חשופים – עונג צרוף למי שניסה, למי שעדיין לא – שווה לנסות. כמעט כל קשת הטיפולים אני מזמינה, כלומר , אלה שרלבנטים בשבילי, ולפני שאני באה אני שואלת ומוודאה שאולגה המעסה הקבועה שלי נמצאת שם. אם אולגה איננה – גם אני אינני. היא האורים והתומים שלי שם – היא מכירה כל שריר וכל עצב בגופי וכמו רב אמן היא נכנסת לחדר כמו צל עושה את העבודה הכי טובה שאני מכירה ויוצאת מן החדר בתום הטיפול. סוג של שלווה שמסאג' מקנה – אבל לא תמיד שלווה, וכאן אני יודעת שהרווחתי גם שלווה וגם עיסוי מתאים.
ברבות השנים נוצרות כמובן מערכות יחסים עם אחראי קבלה, אחראי חדר אוכל, משרד הספא וכו' והם דואגים לעמוד לרשותי – אבל גם יודעים לתת את האקסטרה מייל, אין מה לעשות – אלוהים בפרטים הקטנים, ובאלה – המקום הזה הוא המקום של אלופים. דווקא בפרטים הקטנים. נכון, יש גם סדנאות ליוגה, ודיאטת מיצים ובריאות מצחיקה, ומתיחות וכו' – אבל אני לא באתי בשביל להפעיל את עצמי, אני באתי כדי שיפעלו בשבילי וגם זה במינון הנכון.
יש כאלה שיאמרו שזהו רק פינוק, שמעתי גם את "נועד לעשירים", מיותר – סתם שמות מפוצצים ולקסיקון שלם שקשור לנושא…אני לא באה למחות, אני לא באה לשנות, אני רוצה רק לספר שזה המקום היחידי במדינה הזו שאני יכולה לשבת במרפסת בגובה 700+ מ' בשקט כמעט מוחלט, עם רגליים למעלה וכל המותרות על השולחן ליד, כל מה שרציתי , ביקשתי או הכנתי לעצמי והצלחתי לקרוא ספר בלי לחזור לאותו דף ולאותה שורה כמה פעמים….פשוט כי הייתי מרוכזת, השלווה העניקה לי איכות חיים ויכולת ריכוז ואלה לא באים בקלות ואני אפילו לא מצליחה לקנות אותם בשופרסל….אז גם אם לא במחירי מבצע, גם אם זה עולה לי קצת יותר – שפיות הנפש שלי שווה לא פחות, וכדי להמשיך לשרוד בצורה שפוייה וטיפ טיפיה איכותית – כשאני מרגישה שאני מותחת את החבל כמעט יותר מדי….אני על טיסה לראש פינה….שם תמצאו אותי, בטרמינל בשדה דב, בלי הכנות, בלי בלאגן, תיק אחד עם שרוואלים וטוניקות וזוג נעליים וסניקרס וכפכפים. זהו , בלי לחשוב מה ללבוש לבוקר / לערב – כי אם אתה לא אם חלוק לבן אתה בדרך כלל או עם שרוואל או עם טרנינג ואלה בגדים שאני מסתדרת איתם מצויין וגם אין מה להכין – וכבר הפכתי לבנאדם מאושר….
צריך רק לזכור שלפני כמה שעות וכמה ימים הייתי מוקפת ומוצפת בניירת, שומעת את עצמי צורחת על עצמי בביית ומזייפת את הצרחות במשרד הפנים עם פקידה שמנסה לחנך אותי בשביל פתק אחד עלוב – ומעבר של פחות מחצי שעה…..העביר אותי כמעט למדינה אחרת…..:) עם המוסיקה אחרת לגמרי.
תענוג צרוף.