ט"ו באב: כמה מילים על אהבה עצמית, הורית ובכלל

כהורים אנחנו לפעמים כל כך קשובים ל"מערכת" ולמה "צריך" להיות, עד שאנחנו שוכחים להקשיב למה הילד שלנו חושב ובמה הוא בוחר

בחורה עם מחשב נייד

בכל מקום תמונות של לבבות, טבעות, חיוכים, זוגות…אין על האהבה.

לאחרונה נתקלתי במוסף "ספרים" בשיר שכתב עדי וולפסון, מתוך "אני אבא שלך":

"יש לי זכות לכעוס,

אבל על מי?

על העולם, על אלוהים

עלייך, על עצמי?

יש לי זכות לברוח

אבל ממי?

מהחיים, מהבית

ממך, מעצמי?

יש לי זכות

לאהוב"

הזכות לאהוב היא זכות בסיסית, ובעיני מתחילה בזכות לאהוב את עצמנו. לקבל את עצמנו כפי שאנחנו, על החלקים הטובים וגם על אלה הפחות מוצלחים. לאהוב את עצמנו זה לדעת לעמוד ולהתעקש על הדברים שאנחנו לא מוכנים לוותר עליהם – גם מול האנשים שהכי קרובים אלינו.

בתור הורים, אחד המשפטים שאנחנו נוהגים לומר לגבי ילדינו: "לא משנה מה יהיה, העיקר שיהיה מאושר". אך מה המשמעות של להיות מאושר? מה זה ה"אושר" הזה? האם בכלל מדובר באהבה עצמית?

דווקא סביב ט"ו באב אני מוצאת לנכון לחפש את הדרכים בהן אפשר ללמד את ילדינו לאהוב את עצמם. איך אנו כהורים, יכולים לתרום לאהבה העצמית הזו (אם בכלל)?

השלב ראשון בתהליך הוא לראות אותם! לראות אותם כשלם ללא קשר לילדים ה"אחרים", לעקומת גדילה, לציונים בתעודה או לכל סולם שיגיד לי מה הם "צריכים" להיות בגילם. לקבל את הילד/ה שעומד/ת מולי כפי שהוא משמעו, לתת לו/ה את הביטחון שהוא/היא לא לבד. שאנחנו איתו/ה. זה ממש לא אומר לקבל כל התנהגות, אך זה כן זה אומר שאנסה להקשיב למניעים, לתחושות ולמחשבות שעומדות בבסיס ההתנהגות (מרגיזה ככל שתהיה) ואנסה להבין אותם. זה אומר, שאני (כמבוגר האחראי), צריכה להבין מי הם באמת, ללא שיפוטיות.

אני מאמינה, כאם וכאשת מקצוע, שברגע שאני מקבלת את הילדים שלי כפי שהם, אני מאפשרת להם להכיר את עצמם, על היכולות ועל הקשיים שלהם. כשאני באמת שומעת את קולם, את דעתם ואת שיקולי הדעת שמניעים אותם, אני מאפשרת להם לבנות את הביטחון העצמי ותחושת הערך העצמית שלהם.

וכשיש לי תחושת ערך אמיתית – אני גם אוהב את עצמי .

כשמדובר במערכת החינוך, חשוב מאד להקשיב לדעתם של הילדים. כהורים אנחנו לפעמים כל כך קשובים ל"מערכת" ולמה "צריך" להיות, עד שאנחנו שוכחים להקשיב למה הילד שלנו חושב ובמה הוא בוחר. רק אם נקשיב להם באמת, נוכל לטפח את תחושת הערך העצמי.

בחודשים האחרונים אני מלווה את מאור (שם בדוי), ילד בכתה ה. מאור הוא ילד מאד חכם, חברותי, מצטיין במתמטיקה ובספורט, אך מתקשה במקצועות רבי מלל, עם קשיי קשב וריכוז משמעותיים. בעבר, מכתה א', התקשה לשבת לאורך השעורים ולכאורה "לא למד". בסיום כתה ב', נפתח פער משמעותי בינו לבין הכתה. בית הספר והוריו חשבו שהפתרון הנכון ביותר עבורו יהיה ללמוד בכתה "קטנה" – כזו המיועדת לילדים עם לקויות למידה. בשלוש השנים האחרונות מאר היה בכיתה זו, אך גם בה "לא למד" ו"לא עשה כלום". במהלך השנה הוא בכלל לא רצה ללכת לבית הספר ואף פיתח חרדות וסוג של דיכאון. אך מיד עם פתיחת חופשת הקיץ החל לפרוח! משחק עם ילדים מהשכונה, משלים פערים במתמטיקה ומבטא בקול את רצונו האמיתי להיות בכתה רגילה, לא להרגיש "חריג". בליווי של ההורים, זיהינו את כמיהתו של מאור להיות חלק מכתה "רגילה". כמובן שמדובר בנושא מורכב, שכן לצד פערי הלימוד והידע קיימות גם חששות ההורים – מה יהיה? מה יקרה אם בית הספר לא יכיל אותו? מה יקרה לערך העצמי שלו אם לא יצליח בכיתה החדשה?

 אני מאמינה שאם ההורים יקשיבו למאור וינסו לאפשר לו להגשים את שהוא כמה אליו – הוא ימשיך ויפרח גם בבית הספר, על אף הקשיים. בליווי שלהם אסייע לכך שמאור ישולב בכתה "רגילה" בתכנית המותאמת למידותיו, ליכולותיו ולקשייו.

אני בטוחה, שכשמאור ירגיש שההורים שלו קשובים לו, הולכים איתו בדרך אליה הוא עורג – הוא יאמין בעצמו, ירגיש שווה ערך ואז יאהב את עצמו.

בברכת ט"ו באב מלאה באהבה,

אורנהטו באב