מה עושה אישה שמתעוררת בוקר אחד ומגלה שאבדה את הזיכרון קצר הטווח שלה?
עד אותו בוקר, ה- 20 באוקטובר 2002 הייתי אישה רגילה, חזקה, בשליטה. אמא לשני בנים צעירים (בני 6 ו-3), מתנהלת בזוגיות טובה ועובדת כאופטומטריסטית באופטיקה השכונתית. חיים שגרתיים לחלוטין.
באחת השתנו פני הדברים לאחר שהורדתי את בני בגן ובבית הספר וחזרתי הביתה להתארגן ליום עבודה. ג'יפ של מג"ב שנסע מולי איבד את השליטה ודהר ישר לתוך הרכב שלי. לא היה לי לאן לברוח ובטח שלא זמן לחשוב.
הרכב נמעך לגמרי. מעוצמת המכה, הראש שלי נדחס למתאר ההגה (מיותר לציין שלא היו כריות אוויר). כשפוניתי לביה"ח עם חבלות יבשות אפילו לא חשבתי על הראש. כל מה שעניין אותי זה לחזור הביתה, לשכוח הכל ולנוח עד שהילדים יחזרו.
למחרת המציאות השתנתה. הראש כאב לי כאבי תופת. העיניים סירבו להיפתח, האור סנוור אותי. כל תנודה גרמה לאיבוד שיווי המשקל וכל רעש מעט חזק גרם לי להקיא. ואם לא די בכך, פעולות יומיומיות שבשגרה הפכו לאתגר. הייתי מחממת ארוחה לילדים וזו הייתה נשארת במיקרוגל, מה שלא נראה, לא קיים. פעולות כפולות נחצו לשניים, כמו משיכת מזומנים בכספומט. זכרתי רק את החלק הראשון ואת השאר הייתי משאירה בכספומט. כן, את הכסף ואת כרטיס האשראי. בנהיגה (כשיכולתי) הדבקתי פתקים על ההגה, שאחרת, אחרי שבע פעמים, יפלו כיכרות. שגיאות כתיב הפכו לבדיחה לא מצחיקה והשפה הרהוטה הפכה לג'יבריש. מאישה שמחה, הפכתי לעצבנית ומדוכאת. לא הייתי מסוגלת לבקש עזרה, הבושה הציפה אותי. הסביבה אמנם שדרה אמפתיה, אבל אני התביישתי בחולשה שבפגיעות. מצבי הנפשי התדרדר והפכתי חסרת סבלנות לעצמי ולסובבים אותי, ובעיקר לילדי ואישי האהובים. מצב שנמשך כשנתיים ימים.
בעזרת טיפולים נוירופסיכולוגיים וטיפולים אלטרנטיביים השלתי מעלי את הבושה והתחלתי להבין את העוצמה שבפגיעות. למדתי להשתמש בהומור, להפסיק לנסות להסתיר. ויתרתי באומץ על הדימוי של מי שאני אמורה להיות כדי להיות נאהבת ומוערכת ולמדתי לאהוב את עצמי.
כשיכולתי, חזרתי ללמוד ובמקום לימודי הפסיכולוגיה שנאלצתי להפסיק, בחרתי להתפתח כמנחת קבוצות להורים, מורים ומתבגרים. יכולת ההזדהות הגבוהה שלי עם האחר ממקום אותנטי, ההכלה הגבוהה שלי לכל סוגי הטיפוסים וכישורי השפה האמפתית שחיזקתי אצלי המשרתים אותי בכל תחומי החיים. כיום אני חוקרת ומלמדת יחידים וקבוצות את רזי השפה הנפלאה הזו. פותחת צוהר לקבל ולאהוב את השוני בין החלקים השונים בנו ובזולת. מתרגלת ומלמדת הכלה ואמפתיה. בעזרת הכישורים שלקחתי מהאופטומטריה אני נותנת לאנשים "משקפיים אחרים" לראות את הטוב באחר: בילדיהם, בבני זוגם, בקולגות ובכלל.
אין ספק שהתאונה, שהייתה אירוע טראומטי בחיי, נתנה לי בעצם מתנה נפלאה.
https://www.facebook.com/search/top/?q=%D7%94%D7%9E%D7%A8%D7%9B%D7%96%20%D7%9C%D7%AA%D7%A7%D7%A9%D7%95%D7%A8%D7%AA%20%D7%90%D7%9E%D7%A4%D7%AA%D7%99%D7%AA&epa=SEARCH_BOX