לפני כחודשיים כולנו הזדעזענו מהמקרה של
שירה איסקוב שבעלה היכה אותה בצורה אכזרית.
זמן לא רב אחר כך, כשהוא עדיין במעצר,
הוא הטיל וטו על החיסון של בנם הפעוט.
סתם. בלי סיבה מיוחדת. רק כדי להתעלל בה.
בעקבות כך נעשה תיקון לחוק
השולל אפוטרופסות מהורה
שרצח או ניסה לרצוח מי מבני המשפחה,
או ביצע מעשה סדום בקטין במשפחה.
ההחלטה הזו חשפה בעיה כללית שקיימת אצל הורים גרושים.
ולאו דווקא במקרים של אלימות חלילה.
שני ההורים הם אפוטרופסים טבעיים
של הילדים שלהם מעצם היותם הורים.
מה שאומר, שכל החלטה הקשורה לילד (בריאות או חינוך)
צריכה להתקבל בהסכמת שני ההורים.
לכאורה, זה דבר ברור ומובן.
זה שההורים התגרשו אחד מהשני,
לא אומר שמישהו מהם הפסיק להיות הורה של הילד,
ואין לאפשר להורה אחד לתפוס חסות
על הטיפול בילד ולהחליט לבד מה טוב בשבילו.
אבל המציאות מורכבת הרבה יותר.
פעמים רבות אצל הורים נשואים, יש חלוקת תפקידים.
יש הורה אחד שאחראי על ענייני החינוך והרפואה של הילד
(אני לא מתכוונת למצב של טיפול חריג או ניתוח,
אלא על טיפול שוטף ושגרתי כמו רופא שיניים,
משקפיים, רופא משפחה, וכד').
ברוב המשפחות גם שני ההורים
לא הולכים לאסיפת הורים ולכל המסיבות בגן/בי"ס,
ופעמים רבות הורה אחד הוא זה שאחראי על התחום הזה.
אולם כאשר מתגרשים,
ויש צורך בהסכמה של שני ההורים
לכל ענין רפואי או חינוכי,
זה מצריך תיאום מתמיד ושיתוף פעולה בין ההורים,
גם בנושאים שבעבר, כאשר היו נשואים, לא דנו עליהם בכלל.
מעבר לעובדה שזה מטיל אחריות נוספת
על ההורה המטפל, זה גם דורש שיתוף פעולה
בין שני אנשים שיש ביניהם מתחים
ורגשות שליליים אחד כלפי השני.
דבר זה גם מאפשר להורה אחד
שרוצה לנקום/להציק להורה השני,
או שרוצה לחסוך בהוצאות,
"לעשות את המוות" להורה השני.
לא להסכים לשום טיפול,
לא להסכים לחוגים,
לא להסכים להוציא דרכון לילד
לא לשתף פעולה,
לא לשלם בזמן וכו'.
לצערי נתקלתי באין ספור מקרים כאלו.
היה לי מקרה של אמא לילדה בת 4
שהגננת המליצה לתת לה טיפול של ריפוי בעיסוק.
האמא ביקשה ללכת לטיפול פרטי
שהוא אמנם עולה יותר, אבל גם זמין יותר,
והאבא התנגד בטענה שהילדה
אינה זקוקה לריפוי בעיסוק,
ובכל מקרה הוא לא מסכים לטיפול פרטי,
אלא דרך קופת חולים.
כל ניסיונותיה של האמא להבהיר
שדרך קופת חולים יהיה תור ראשון
רק בעוד שנה, ושהיא מוכנה לממן את הטיפול הפרטי,
נפלו על אזנים ערלות.
כתוצאה מכך הילדה קיבלה את הטיפול
שהייתה זקוקה לו באיחור של שנה,
כאשר ברור לחלוטין שאם הצדדים עוד היו נשואים,
כנראה שלא היתה שום בעיה בקבלת הטיפול הזה,
ורוב הסיכויים שהאבא לא היה מתערב בכלל.
מנגד ישנה גם בעיה הפוכה.
לעיתים הורה אחד "תופס בעלות" על הילדים,
מקבל החלטות עבורם ללא התייעצות עם ההורה השני.
כך היה לי מקרה שאמא העבירה את הילדים
לקופת חולים שלה בלי התייעצות עם האב,
ולקחה אותם לרופא שיניים פרטי
בלי התייעצות עם האב,
והאב רק קיבל את החשבון בסוף החודש…
לא פעם אני שומעת טענות
של אבות שההתייחסות אליהם היא כאל כספומט בלבד.
בשביל הכסף הם ההורה של הילד,
בשביל מעורבות וקבלת החלטות הם אינם הורה.
כך או כך הבעיה היא שהנפגעים העיקריים
לחוסר התקשורת, ולרגשות השליליים בין ההורים – הם הילדים.
אז מה הפתרון?
לדעתי הפתרון המשפטי הוא
שבתי המשפט יתייחסו בחומרה למצב
שהורה מעכב צורך של הילד ומנצל את העובדה
שצריך הסכמה שלו,
או מנגד, כאשר הורה אחד מקבל החלטות
ללא התייעצות עם ההורה האחר,
יבטלו או יצמצמו אפוטרופסות של הורה כזה.
הרתעה כזו תגרום לכך שהורים יחשבו פעמיים
לפני שהם נוקטים במהלך לא סביר.
אבל הפתרון המשפטי הוא אף פעם לא מספיק
ולא יתן מענה מושלם.
הפתרון האמיתי נמצא אצל ההורים עצמם.
שישכילו לראות מול עיניהם את טובת ילדיהם,
ואותה בלבד!
וישימו בצד את המחלוקות ביניהם.
זה קשה מאוד, אבל אפשרי.
ויש בהחלט הורים שמצליחים לנהוג כך.
בהצלחה!
