טבע עירוני

הזמן שבו אני משקה את חלקת האלוהים הקטנה שלי הוא זמן איכות עם עצמי. מכל המקומות בעולם, דווקא שם אני מגיעה לתובנות חדשות ולעתים אף מפתיעות על עצמי ובכלל. מפתיע עד כמה יכולה גינה קטנטנה באמצע העיר להידמות לעולם האמיתי, או שמא זו אני שמשליכה עליה את כל מה שקורה לי?

בחורה עם מחשב נייד

היסמין שלי פורח מאוחר. בעצם זה לא כל כך מדוייק, הוא נאמן לקצב שלו. היסמין של השכנים צעיר ממנו בכמה שנים טובות, גם אם לא סופרים לו בשנים של שיחים, וכל שנה הוא פורח ראשון. כל בוקר אני עוברת בגינה שלי לראות אם הכין לי פרחים שילכו איתי כל היום בשקיק הבד הקטן שלי וישרו סביבי ריח גן עדן. כל בוקר אני מתאכזבת: שוב אין לי פרחים. יש משהו קצת שיפוטי בדרך שבה אני מבקרת אצלו, כאילו לא באמת מצפה ממנו לפנק אותי היום. זה של השכנים, לעומת זאת, כבר מניב כמות בלתי סבירה של פרחים ענקיים וריחניים, אותם אני מקפידה לקטוף רק מהענפים שבולטים אל שטח הרחוב, ובתמורה דואגת לאסוף את ענפיו אל הגדר כדי שהעירייה לא תבקש לגזום אותו.

היסמין שלי לא מתרשם ממני ומהאכזבה שלי. גם התחרות לא נוגעת בו. הוא בשלו, מוציא עלים חדשים, מטפס לגבהים שאין לתאר, והנה היום, כשהשקיתי את הגינה, ראיתי שהוא מכין לי המון המון ניצנים זעירים, כאילו אומר: סבלנות, חברה, תני לי בקצב שלי.

הגינה שלי נותנת לי בחודשים האחרונים שיעורים חשובים בהלכות העולם. הטבע העירוני מתייצב מולי בתעוזה של טבע פראי לכל דבר, נלחם בחוסר האונים שלי מול גינות ועציצים, מסרב להיכנע לנטייתי הטבעית מאז ומעולם להרוג כל צמח שנקלע לתחום אחריותי ומאלץ אותי לעשות שינוי. הגינה ואני בוחנות ביחד מחדש את מערכת האמונות שלי בהקשר הזה ובכלל, ומגלות את העוצמה של הטבע, גם כשהוא צפוף ועירוני. הזכרתי כבר את הפרח שהגיע משומקום אל העציץ המת ומצליח לשרוד את הצמח השכן שמכסה אותו ואת החתול המשפחתי שרובץ עליו.

מכל הצמחים בגינה הקטנטונת, היסמין הוא היחיד שמצליח לגעת בי באמת. זו לא רק העובדה שבמשך שנים זהו הפרח האהוב עלי, הרבה לפני שהיה לי אחד משלי, וגם לא ריח גן העדן שהוא מפיץ חינם אין כסף. השיח הספציפי הזה שבגינתי נדמה בעיני כבעל אישיות משלו, המון הקשבה לעצמו והסתגלות למציאות כפי שהיא, בלי להתלונן. הוא לא מתרשם כל כך מהציפיות שלי, מהתאריך שדוחק בו לפרוח, ממזג האוויר שמשדר לו לו"ז, מתנאי החיים הלא פשוטים אצלי, וחי את חייו על פי דרכו. הייתי רוצה ללמוד ממנו איך הוא עושה את זה: איך לקבל את הקצב החדש שלי, ששונה כל כך ממה שהיה פעם או מה שהייתי רוצה שיהיה, איך לא לקחת פנימה את כל מה שסביבי ואיך לפרוח בדיוק כשזה מתאים ובדרך שמתאים, לא לפני ולא אחרי. כשאני משקה אותו, נפתח בינינו דיאלוג נטול מילים ומלא תכנים, ואני מתבוננת בו בהערכה מהולה במעט קנאה. אומרים שפני הגינה כפני בעליה. אני מקווה שיש אמת באמירה, כי אני מלאת הערכה לכח החיים שפורץ בגינה שלי בחודשים האחרונים ומנסה לטפח אותו גם אצלי. השקיה סדירה והרבה אהבה, זה המתכון שלי.

א. חסרת תקנה
כשמי כן אני: אופטימית חסרת תקנה, בעלת נטייה מעצבנת למצוא את הטוב בכל דבר. אז למה לא לעשות עם זה משהו מועיל? הבלוג הזה, כך אני מקווה, יכריח אותי לחבוש את המשקפים הוורודים לכל מקום ויזין את נטיית האופי הזו, אם במקרה אניח אותה לרגע בצד.