חרוסת הוא מאכל מאתגר עבורי. כשנועה הציעה לי שנכתוב יחד, כל אחת בבלוג שלה על המאכל שעד לא מזמן כל כך אהבתי התנגדתי נחרצות. ואז החלטתי להיענות לאתגר. למצוא לי אחת ולתמיד פתרון לא פשרני לסעודת החג. תודה נועה.
דודה דליה הפכה להיות מהאחרונות שיודעות הסוד המשפחתי שלנו. מי שלמדה לבשל מסבתי והייתה יד ימינה במטבח באיראן, אנו פונים אליה לשאלות בנוגע לאוכל. ברור לכולנו שהאוכל שיוצא מידיה הוא הדבר האמתי והמקום הכי קרוב שנוכל להגיע לאיראן של אמצע המאה שעברה, או לאיראן בכלל. הסיפורים שלה לפני השינה זרקו אותנו בשנות ילדותי למחוזות לא מוכרים ומילאו את ראשינו בדימויים חזקים על חייהם של הורינו בשנותיהם כילדים ברחובות שיראז.
שנים שהחרוסת הפרסית, שהמראה האפור שלה לא מסגיר את טעמה הפופולרי במשפחתנו לא נכנסה לפי. לעיתים אני עוצמת עיניים כדי להיזכר בטעמים שנבצר ממני לטעום גם אם בא לי.
החרוסת הפרסית נשענת על אגוזים ושקדים ולשניהם אני אלרגית. לרוע מזלי הפעם האחרונה שבה טעמתי נוטלה היתה בפסח לפני שבע שנים, על מצה. זה נגמר כמעט בחנק, ומאז אני מקפידה להקשיב לרופאים.
החרוסת של דודה דליה היא החרוסת המפורסמת ביותר בצד של אמי. היא מגיעה לערב החג עם קופסה ענקית מהמעדן, כדי שיישאר לנו עוד לאכול לאורך כל ימי הפסח. ילדים ומבוגרים אורבים לה ומחכים לטעם המתקתק – מבושם כדי לחנוך אתו מצה ראשונה.
כתוב במתכון של דודה להוסיף חרוסת ירושלים – בדקתי ומסתבר שיש אבקה מוכנה, אני הסתדרתי בלעדיה.
קראתי הרבה מתכונים, בדקתי כמה גרסאות ולבסוף עליתי על מה שטעים לי, וכן, לי יש את החרוסת שלי. לבד. כמעט בכולם יין, ברובם אגוזים, במיוחד אגוזי מלך ושקדים. אני המרתי אותם בפיסטוקים וערמונים שאני מאוד אוהבת ומותר לי לאכול! התוצאה יצאה מדהימה. תמונות ממש בקרוב.
הכמויות כאן הן ממש טעם אישי, לכן לא אכתוב אותם הפעם.
פיסטוקים טחונים
מעט שמן קוקוס
ערמונים טחונים
גרעיני חמניה או דלעת או שתי האופציות
סילאן
אבקת ג'ינג'ר
ציפורן
קינמון
הל
אבקה מעלי ורדים (שכתשתי לבד)
יין רימונים או יין אדום טעים ומעט מיץ רימונים
ואם אתם לא רגישים, כמוני, תמצאו את גרסת החרוסת של נועה כאן.
חג חירות נפלא וטעים!