אחד הביטויים הכי נפוצים של רגרסיה אצל ילד שהתייתם מאבא היא היווצרות של חרדת נטישה.
חרדה נטישה נוצרת באופן טבעי אצל תינוקות בגיל חצי שנה, והולכת ונעלמת בהדרגה במידה והמציאות מוכיחה לילד, שוב ושוב, שאמא תמיד חוזרת.
עבור ילד שהתייתם מאבא, התנפצה אמונת היסוד שכבר הושגה בעבר שאמא ואבא תמיד חוזרים. התברר לו שיש אופציה חדשה ומבהילה, ומהר מאוד הוא מסיק שגם אמא עלולה ללכת ולא לחזור. הרעיון הזה מעורר בו חרדה, ולכן הוא עושה פעולות כדי להסתגל לגילוי החדש הזה: הוא נצמד לאמא, כשהיא הולכת הוא מפחד שלא תחזור, מתקשר אליה כל חמש דקות לברר איפה היא ומתי היא חוזרת. זו רגרסיה טבעית ומותאמת שמטרתה להחזיר לילד את התחושה שהעולם שלו בטוח. התרופה הטובה והחשובה ביותר לחרדת הנטישה של הילד היא זמן. ככל שיעבור זמן הוא יווכח שלמרות שאבא לא חזר אמא תמיד חוזרת, ולאט לאט הביטחון שלו בעולם בטוח יחזור וחרדת הנטישה תיחלש. המפתח לחידוש הביטחון של הילד טמון בביטחון של האמא בכך שהוא מסוגל להתמודד עם מה שקורה. כלומר האמא צריכה להאמין באמת ובתמים שהילד מסוגל להתמודד עם האובדן של אבא ועם כל האתגרים שהגיעו בעקבותיו, ולשדר את זה כל הזמן לילד.
לכן גם אין צורך לחשוש לצאת לבילוי או לאימון כושר 'כדי שהילד לא ידאג', להפך: הדבר הנכון לעשות יהיה מצד אחד לתת הכרה לתחושה של הילד, כלומר לאפשר לו להגיד ממה הוא פוחד ולהגיב באופן אמפטי, ומצד שני להמשיך בחיים ועל ידי כך להעביר לו מסר שהחשש שלו טבעי, אבל גם שסומכים עליו שהוא יצליח להתמודד עם הקושי שכרוך בכך שאמא הולכת לכמה שעות. אמא שמגיבה בבהלה לחרדה של הילד ונמנעת לצאת מהבית מעבירה לו את המסר שהחשש שלו מוצדק ושהעולם הוא אכן מקום מסוכן ומפחיד.
עניין נוסף שצריך לקחת בחשבון הוא שילדים צעירים לא מבינים שיש סיבות ספציפיות שגורמות למוות באופן כללי, ויש סיבה ספציפית שגרמה למוות של אבא. ילד שלא יודע למה אבא שלו מת עלול לחשוב שאנשים מתים ונעלמים ככה סתם בלי סיבה ובלי שום דפוס או הגיון, ומתוך כך לחשוש כל הזמן שאמא תיעלם פתאום.
לכן צריך להסביר לילד במילים פשוטות וברורות את סיבת המוות של אבא.
אני למשל הסברתי לאיתן שאבא שלו היה חולה במחלה שקוראים לה סרטן, שהיא מחלה שונה ממחלות רגילות שהוא מכיר כמו שפעת או צינון. סרטן היא מחלה שלרוב חולים בה רק אנשים מאוד מבוגרים, ולפעמים אפשר גם לקבל טיפול ולהירפא. גם אבא קיבל טיפול וחי עם המחלה הזו כמה שנים, אבל בסופו של דבר הגוף שלו נחלש מאוד והוא מת.
כמה דגשים לגבי הסבר הנסיבות:
שיום: חשוב לתת שם מדוייק למה שקרה, למשל מחלה בשם סרטן. לא מספיק לומר אבא היה חולה כי הילד עלול להיבהל ולחשוב שאמא עומדת למות בכל פעם שהיא מתעטשת.
הרחקה: להדגיש שלרוב חולים בה אנשים מבוגרים מאוד כדי שהילד לא יחשוש שגם הוא או אנשים אהובים אחרים עלולים לחלות ולמות.
פרופורציות ואופטימיות: זו לא מחלה שבהכרח מתים ממנה – כדי שהילד לא יחשוב שכל מי שחולה בסרטן בהכרח עומד למות.
קונקרטיות: המחלה החלישה את הגוף שלו ולכן הוא מת. זה משהו שמאוד ברור לנו המבוגרים אבל ילד צעיר לא יודע לעשות את ההקשר הזה בעצמו וזקוק להסבר, אחרת הוא עלול להשלים פרטים מתוך הדמיון שלו שעלולים להיות יותר מפחידים מהמציאות עצמה.
הסבר כזה יעניק לילד תחושה שיש סדר לדברים, שאנשים לא נעלמים סתם ככה, ושהוא יכול לצפות את מה שעומד להתרחש.
