חצי כפית סוכר וחלב סויה

אז הנה אני כאן בבלוג של סלונה, ומן הראוי שאציג את עצמי. יש הרבה דברים שאדם יכול לספר על עצמו, חלקם מעניינים, חלקם מעניינים יותר. אתם כבר תחליטו

צילום: אלבום פרטי

אני מאיה, את הקפה שלי אני שותה עם חלב סויה וחצי כפית סוכר. אתם בטח שואלים את עצמכם למה זה הדבר הראשון שאני מספרת על עצמי. במיוחד בהתחשב בעובדה שזה הדבר השני שאני עושה בבוקר, ולא הראשון. הדבר הראשון שאני עושה זה להתקלח, עוד פרט לא פחות חשוב שכדאי לדעת. ובכל זאת נראה לי שהקפה שלי הוא פרט חשוב, והוא גם החיים עצמם.

צילום: אלבום פרטי
צילום: אלבום פרטי

אז מה הקפה שלי יכול לספר לכם עליי? למשל שחלב רגיל עושה לי כאב בטן, למשל שאני אוהבת מתוק, אבל לא מתוק מדי. מתוק כזה שהוא גם קצת מר. הוא יכול לספר לכם שאני משתדלת לאזן, בין בריא יותר ובריא פחות, בין מתוק ולא כל כך מתוק, ובסך הכל איזון זה כמעט הכל בחיים בעיניי. לאכול אני אוהבת בעיקר פחמימות ריקות. פחמימות ריקות הן דבר מרגיע ומשמח והן גם, כמו מתוקים, סוג של נחמה.

מה עוד מנחם אותי? ים, ויין, והילדים שלי. וגם דברים אחרים שלא מתחילים באות י'. סדרות מטופשות שאפשר לראות בלי הפסקה, ספרים – עם עדיפות לספרות מקור, מוזיקה שאפשר לשים על ווליום חזק ממש באוטו, וגם האוטו בעצמו. כן, אני אוהבת מאוד לנהוג, ובעיקר לבד. כי זה זמן שכזה שמאפשר לא לעשות שום דבר אחר, ואז המחשבות רצות רצות בלי שאף אחד יפריע מסביב.

צילום: אלבום פרטי
צילום: אלבום פרטי

אני טיפוס של לילה ולא של בוקר. בבוקר אני לא בן אדם, אלא יצור נרגן וסתור שיער שמהלך בבית ומעיר אנשים, מכין סנדוויצ'ים, מכין קפה ויוצא לגן ולבית הספר. אחר כך היצור הזה חוזר הביתה, מכין עוד קפה והופך להיות אני. אני שלאט לאט מתעוררת והופכת להיות בן אדם. בארבע אחר הצהריים אני נהיית שוב עייפה וכצפוי שותה שוב קפה. ואז, אי שם בשעה תשע בערב אני מתעוררת שוב לחיים וכל העייפות שהיתה בבוקר ובצהריים ואחר הצהריים נעלמת לה ואין שום סיכוי שאני אצליח להירדם לפני אחת לפנות בוקר. למחרת אני קמה שוב בשש עייפה ונרגנת. וכך אני חיה את חיי עם עייפות בלתי נגמרת, נטולת שעות שינה. אבל הרי לא באתי לכאן להתלונן.

צילום: אלבום פרטי
צילום: אלבום פרטי

ולכתוב, לכתוב אני אוהבת במיוחד. עוד מאז שהייתי ילדה שכותבת ספרים דמיוניים, ואחר כך נערה שכותבת שירים וסיפורים קצרים ומוציאה לאור ספר שירים וחולמת שיום אחד גם הסיפורים יהפכו לספר. הכתיבה תמיד היתה שם – בהתחלה למחברת במגירה, אחר כך למחשב, אחר כך לנייד, אחר כך לבלוג אחד ובלוג אחר ואחר כך לענן שיושב לו אי שם עם עוד המון המון מילים של אנשים אחרים. ועכשיו לבלוג הזה, כאן ועכשיו, שהוא הכי אני שיש.

בהצלחה לי עם זה.

#דיגיטליות_בעסקים_לאומי

https://www.facebook.com/groups/1063406183789052

אני באינסטוש https://www.instagram.com/immale2/

ובפייסבוק גם: https://www.facebook.com/maya.lapidot/