חסד מופלא

מדי פעם במקום ארוחת ערב הייתה אמא שלי אורזת שני סנדווצ'ים ענקיים בנייר פרגמנט ובשקית.

שתינו, אני בפיג'מה אחרי מקלחת והיא היינו יוצאות אל האוטו נוסעות שלוש דקות אל תחילת "הירידה הגדולה" אמא הייתה מחנה ומדוממת את המנוע.

אני עוברת למושב שלידה, אנחנו מקלפות את הסנדביץ הריחני מהשקית ומנייר הפרגמנט, מתואמות נוגסות.

היא נגיסות של אמא ואני נגיסות של ילדה. עינינו נעוצות באופק, ובאופק אורות. רחוקים וקסומים, עולם שלם שמתרחש הרחק מאיתנו אולי בארץ אחרת.

מפסגת הירידה הגדולה היינו צופות אל העולם, משוחחות חרש, אמא וילדה לועסות.

היא הייתה מספרת לי אגדות על האורות ואני האמנתי.

בעצם, גם היום כשאי אפשר מפסגת הירידה הגדולה לראות שום אור שהוא לא חלון של משרד בחברת הייטק אופנתית, גם היום, אני באיזשהו מקום עדיין מאמינה. כשאני יודעת כבר שהכי רחוק שראינו ביום בהיר הייתה פתח תקוה אני עדיין מאמינה שבאיזה שהוא מקום אי שם חיה הנסיכה.

באגדות. בארצות רחוקות וקסומות. נאחזת ברגעים בהם יש סדר בעולם הזה. ברגעי החסד. בהם יד קטנה אוחזת כריך ולצידה יד גדולה. אמא ובת.

ברגעיה הטובים הייתה הטובה מכולן. יצירתית צבעונית וסוחפת. מילים היא אמרה לי ושרה וכתבה לי. ומסעות מרתקים בדמיון.

אנשים שאף ילד בגילי אפילו לא ידע את שמם סיפרו לי סיפור לפני השינה, משוררים שישבו בכסית וזמר מפורסם. ופסיכולוג אחד שמת מזמן אבל עד היום סטודנטים לפסיכולוגיה משפילים עיניים בכבוד למשמע שמו.

אחד מהם, משורר נחשב, ידוע כשונא ילדים, בא לבקר כשהיינו היא ואני בבית של משורר אחר שברבות הימים הפך לסלבריטי דמיקולו כשבחר להשתתף ב"אח הגדול" חבל, כי שיריו היו יפים, אפילו כילדה ידעתי.

אז הוא בא ונכבש בקסמיי, והחליט שהוא ואני נכתוב יחד ספר "שיחות עם ילדה" הוא יקרא לו.

קיבלתי הוראה לצלצל אליו בכל ערב ולספר לו על יומי. המשורר המארח ואמא התעלפו מפאת הכבוד והקדושה והמה שזה לא יהיה. אחרי יומיים הודעתי אני שעם זה אני לא מדברת יותר. הוא מאד שיעמם אותי. לימים אותו משורר אמנם ניצל ממופע האיוולת שהאחר לקח בו חלק אך על אף גדולתו (גדולתו!) מת חולה ועני, כמנהג המקום במשורריו וצייריו ושחקניו…

החיים היו קרוסלה. אור וצבע. וצליל. כשהצד ה"נכון" של הבי-פולריות שלט היה מרתק וסוחף. זה אמנם איים ואף הצליח למוטט אותנו כלכלית לא פעם.

אבל מסעות הקניות בדיזנגוף היו הנאה צרופה, כמו תמונה מסרט הוליוודי אנחנו נוסעות במונית על ברכינו שקיות על גבי שקיות אמא וילדה. ילדה שהאמינה בכל כוחה שאמא, על אף האיתותים, על אף הרמזים שהיו פזורים כאורות אדומים על עץ חג המולד ברוקפלר סנטר על אף כל זאת ועוד, אמא, יודעת את הנכון.

אמא בהתקף יצירה, הופכת את הבית, מציירת בצבעי מים, לומדת אסטרולוגיה, קבלה, אי צ'ינג.

היא מנהלת משרד פרסום. בימים בהם  אייר ברש היה טכנולוגיה פורצת דרך, ואת הציצים של פנינה רוזנבלום סידרו עם סלוטייפ.

היא עורכת ספרים בהוצאה גדולה. יש לה פרקולטור משלה והיא שותה קפה כל היום.

היא הגיונית, חכמה ונחרצת. מלאה בכוחות. פלחי תפוז, בקבוקים בקבוקים בפי היא נותנת.

פרחים בכלים היא מסדרת, עשן מסתלסל. מערפל עולה ומתפתל כורך אותי ואותה בחוט של קשר שכמעט ואי אפשר להתירו. הבטחה שלא תעמוד במבחן הזמן. שאסור להבטיח שאסור לצפות שתובטח.

במשך שנים כעסתי. הייתי עסוקה בלמנות את כל מה שלא מניתי כאן בכתוב הזה עד עכשיו. ובכל מה שלא אמנה כעת. בצד הלא נכון של הבי-פולריות. של הבורדר ליין. הדעת שלי לא יכלה להכיל את רגעי החסד שלה. את היופי שבה. רתחתי זעמתי. רציתי שתמות כבר ותגאל אותי ממנה. מהכמיהה אליה. מהרצון להיות שוב היא ואני באוטו בפסגת האורות הנכספת.

הדעת הזו שלא מאמינה שלא מוכנה לקבל גם כשהיא ניצבת מולי בשר ודם את הרצח שהיא הביאה על עצמה.את חוליו של הגוף. את ייסורי הנפש הציפורית הפצועה. את המוות השחור האיטי שהיא זימנה אל חייה.

האמא היפה שלי, הזועמת. איננה. היא בחיים. אבל כבר זמן רב שהיא מתה. חלקים ממנה נעורים מדי פעם, בדל צחוק, מילה טובה. כשהיא מחבקת את השמנמונת והיא המהממת נענית לה.

כבר שנים שאני אכולת געגועים ואשמה ועצב שאין לו סוף ומי בכלל זוכר איפה הייתה ההתחלה.

מה ממנה מתקיים בי? איזה זרע גנטי ינבט בי? האם המאמץ שאני משקיעה בכל יום שלא תתפרץ היא ממני ישתלם? ואולי ינבט בילדי? ואולי אין מנוס.

אני חושבת, כשנולד ילד תרמיל ריק תלוי על גבו, במהלך שנות ילדותו והתבגרותו שמים הוריו ציוד הכרחי להשרדותו. חבל ומצפן ומפה וצידה לדרך. משקפת ומטבעות ועוד כאלה דברים וגם משהו אישי, בשפת המשפחה שיזכיר תמיד מאיפה בא. התרמיל חסין מים ואש וצבעו שקט. משקלו קליל והוא אינו מכביד. הוא משמש כמקור בטחון ונחמה הוא מעורר השראה ומרגיע.

שורשים וכנפיים התרמיל הזה.

גם לי היה תרמיל שכזה, ואמא מילאה אותו בהמון המון אהבה. באי סדר. במה שנראה היה לה שילדה צריכה כדי לצאת לעולם הגדול.

התרמיל צבעוני ועצום מימדים, הוא כבד עד כדי בלתי אפשרי לנשיאה ובתוכו: עולם ומלואו. בובת עכברה עם שפם, מלונדון 1978, ספרים שחייבים לקרוא ("החייל האמיץ שוויק" 2 כרכים. "אוכל מסמרים" "מאה שנים של בדידות" ועוד) נעליים יפות, צבעוניות, חלוק נחל אחד, שרוכי נעליים קצרים אבל זוהרים, מוסיקה שחייבים להכיר בשביל להיות אנשים, דיעות פולטיות מוצקות, אוסף ניירות מנצנץ, הבטחה עם שחר, קופסאת אננס משומר, מחזיק מפתחות. ועוד ועוד. דברים שלמתבונן מהצד יראו בוודאי נטולי הגיון. ובמובן מסוים הם אכן כאלה. אבל אמא שלי בחרה אותם אחד אחד בלב שותת דם ואוהב בלי גבול ילדה אחת ויחידה לה חיכתה כל חייה ואותה החליטה ללדת ולגדל, לבד, בסופו וגם בתחילתו של דבר.

וכך יצאתי לעולם הגדול. נאיבית, נטולת פוקוס. נטולת היכולת, באמת, להתנהל או להבין כסף, נטולת הבנה בסיסית באיך הדברים עובדים  (בנסיון נוגע ללב להרשם לאוניברסיטה לשלושה חוגים שונים רכשתי בכסף רב שלוש ערכות שונות אותן לבסוף לא הגשתי כלל כי פשוט לא הצלחתי לפענח איך לעזאזל עושים את זה..) אבל היו לי ניצנוצים ומילים וכמה אבנים סגולות..

היא כל כך רצתה, היא כל כך עשתה עד ש.. עד שכמעט וטבעתי בה.

אני ממש, מאד מתגעגעת אליה, אל רגעי החסד שלה.

אליה המצחיקה היפה. המרתקת.

אמא ובת. בחושך באוטו. עולם מסודר. נגיסות גדולות נגיסות קטנות. לעיסות.