חמלה מותק, לא רחמים.

אנחנו מול המראה ברגע נדיר של אני ואני. וברגע הזה אני מאפשרת לעצמי להביט ישר בעיניים שלי. לא בפולקעס עתירי הצלוליט. לא בבטן השנואה. לא בציצים. לא בסנטר הכפול. או בפנים הדהויות.

אני מנסה להביט בי, לרגע, מעבר לגוף הזה. בחמלה. שבין אישה לחברתה. וזה קשה לי.

 

אני עומדת מול המראה בתחתונים וחזיה ומביטה. רגע נדיר בו אני לבד.

אני מביטה בי בסט בלתי תואם של תחתונים סגולים וחזייה חומה-לבנה. בגוף שאני. ואני מבקשת למצוא בי את הכח לסלוח.

אני מתייסרת על בסיס יומי. על עוולות שאני עושה במודע ועל אלה שאני בוודאי גורמת בהיסח הדעת. אני מצטערת על מה שעשיתי וגם על מה שלא עשיתי. אני מרגישה אשמה דרך קבע.

וכשמתקרב חג הסליחה אני מפשפשת היטב בכלי ומוצאת עוד ערימה של סיבות שעליהן בוודאי לא ימחל לי אפילו האלוהים.

אנחנו מול המראה ברגע נדיר של אני ואני. וברגע הזה אני מאפשרת לעצמי להביט ישר בעיניים שלי. לא בפולקעס עתירי הצלוליט. לא בבטן השנואה. לא בציצים. לא בסנטר הכפול. או בפנים הדהויות.

אני מנסה להביט בי, לרגע, מעבר לגוף הזה. בחמלה. שבין אישה לחברתה. וזה קשה לי.

למה אני לא רזה יותר. מוצקה. אתלטית יותר. למה הגוון שלי דהוי. למה אני מזדקנת ככה. ובעצם אני בכלל לא זקנה.

תביטי מעבר מבקשת אני שבמראה. תביטי פנימה.

אני מנסה. ושם אני מוצאת את מחדלי הרבים. את ההתחלות בלי הסופים. את הקו העקום המקוטע שהוא חיי. את המקומות החדים ששום שנה עדיין לא הצליחה להכהות.

אני מביטה פנימה ומוצאת עוד סיבות לאי מחילה גורפת.

לא מספיק שפולקעס וצלוליט, לא די בסנטר רפוי עכשיו גם כל האין תואר. אין רצף  אין כסף גירושים ועוד?

חמלה. היא לוחשת, החברה עם התחתון הסגול. ואני באמת מרחמת עליה. היא מרימה את הקול ומחדדת. חמלה מותק לא רחמים.

ומחילה. לא כזו שאת נוהגת להתחפר בה.

אני עומדת מול המראה בחדר. תחתונים וחזיה. לבד. רגע נדיר.

ואני בוחרת להעיף את כל הבולשיט ולהתחשבן איתי. ככה. אחת על אחת. כי אני יודעת טוב מכולם מה עשיתי ומה אני חושבת שעשו לי. ומה אני חושבת על זה ועל זה.

ומה נעשה שלא היה מכוון לאף אחד או אחת ובכל זאת ניתז כמו גיץ והותיר צלקת.

אני יודעת כמה ניסיתי ומה לא טרחתי לעשות. אני יודעת כמה הייתי ואיפה בחרתי שלא להיות. אני יודעת שיש מקום לסליחה ויודעת מצוין שלא תמיד אפשר. אני יודעת שאני לא יודעת. הרבה מאד.

אני יודעת שעמדת "האשם תמיד" היא כמו להקדים תרופה למכה,  זה מעייף מאד. זה חסר חן. ובעיקר זה פג תוקף. בחיי.

אני מסתכלת במראה. שם עומדת אני. בתחתונים סגולים. נוחים מאד. ובחזיה אפקטיבית ודווקא לא רעה.

אני מסתכלת לי בעיניים ואומרת: מה שלא קרה לא צריך היה לקרות. ומה שהיה חלף. ומה שכואב יחלש או יכאב עוד ואין לך מה לעשות. תספרי את היש ותכפילי ותעלי בחזקה. ואז, רק אז תמני את האין. תראי כבר מי ינצח.

ולמי שאת יכולה לסלוח תסלחי, עכשיו. ולמי שלא. לא. ואם את מצטערת על משהו תגידי. ואם כבר אמרת תמשיכי הלאה. כי ככה זה. ואם יש לך ספק תשאלי. ואם את יודעת תפעלי. ואם את רעבה תאכלי. ואם את צמאה תשתי. ואם את עייפה תישני. ואם את עצובה תבכי. ואם משהו מצחיק אותך תצחקי. ככה זה.

קוראים לזה חיים. אישה עם תחתונים סגולים. זה מאד פשוט קוראים לזה חיים.

ייסורים זה אאוט. זה ביזבוז אנרגיה מיותר וזה כפי הנראה לא מרזה. אחרת לא היינו עומדות כאן מול המראה ומנסות להגיע לפוזה שתראה לנו נסבלת. קצת קשה לא לנשום לעמוד בזוית על קצות האצבעות בפינה הרחוקה של החדר ולהראות נו, קצת פחות מבסדר.