חמלה, בעקבות "אנשים"/ דודו טופז

לפני כמה ימים נחשפתי לשיר "אנשים" שכתב דודו טופז ימים ספורים לפני מותו.
נושא החמלה שחוזר על עצמו תשע פעמים בשיר הדהד לי בראש במהלך כל השבוע.
זה התקשר לאירוע נוסף שקרה השבוע בהרצליה, בו פעוט בן שנה וחצי נמצא מת בבריכת נוי.
האירוע קרה בגינה סמוך לביתי.
אמנם פה מדובר על אירוע טראגי שונה לחלוטין, אך העצב הגדול שעלה בי נבע מיכולתם של אנשים לשפוט אחרים ברגעים הקשים בחייהם.
במהלך השבוע היו הרבה גילויי חמלה כלפי המקרה הנורא הזה. יחד עם זאת נתקלתי גם בכל מיני פוסטים
בהם נכתב על אמו של הפעוט, איך היא לא השגיחה על הילד, איך היא הורידה את העיניים ממנו לרגע ועוד כל מיני… זה מאד הכעיס אותי.

היכולת שלנו לעמוד מהצד ולשפוט את מעשיהם של אנשים אחרים היא בדיוק ההיפך מחמלה, מקבלת האחר על כל חולשותיו.

דודו טופז הוא הדוגמא העצובה לבן אדם שלא זכה לחמלה בחייו וגם לא ממש במותו.
דווקא השיר שכתב מבטא את כל חולשותיו ורצונו הבסיסי לקבל את סליחת החברה מעורר הזדהות.
אמנם זה לא ניתוח מעמיק, אולם הרגשתי צורך לכתוב עליו כמה דברים שעלו בראשי.
הרצון שלו לקבל חמלה מהסביבה ולחמול לעצמו בשיר על מה שעשה כל כך בולט, זו בקשה
לגיטימית כביכול אולם כה קשה לביצוע, בייחוד בחברה שלנו שהיא כל כך שיפוטית כלפי האחר.
דודו היה סמל תרבות, אדם מצליחן, יהיר במידה רבה, לכן להרבה מאד אנשים היה כה קשה לסלוח לו על
מה שעשה, ניצול כוחו לצורך פגיעה באחר.
התחושה בחברה הייתה, שבן אדם כמוהו, שהצליח כל חייו להשיג את מה שרצה צריך לקבל את העונש
שמגיע לו, דווקא בגלל שבא ממקום כל כך גבוה, מגיע לו להתרסק.

חמלה ובודהיזם
בפסיכולוגיה הבודהיסטית, החמלה היא הטבע העמוק ביותר שלנו. היא מתוארת כרטט של הלב למראה הכאב, כיכולת לראות את הקשיים שלנו "בעיניים טובות".
כלומר, אנו זקוקים לחמלה, לא לכעס, כדי ללמוד לפתח רכות ועדינות אל מול הקשיים שלנו, במקום להיסגר מולם בפחד. כך מתרחש הריפוי (הלב הנבון, ג'ק קורנפילד).
בשביל לחמול על מישהו אחר, אדם צריך קודם כל לחמול לעצמו.
החמלה היא קבלה של מי שאתה, הבנה שיש בך חלקים פחות טובים, יש בך כאב וגם אם עשית משהו נורא,
אתה ראוי לחמלה, אם אתה לא תחמול לעצמך, אז מי כן?

נזכרתי שלפני הרבה שנים הלכתי לבריכה של אוניברסיטת ת"א. יום אחד ראיתי שם את דודו טופז עם בנו, מסתובב ברחבי הבריכה כמו טווס. הוא נראה לי אז כל כך מתנשא ומעצבן, הייתי מאד
שיפוטית כלפי ההתנהגות שלו ואופן ההליכה שלו. הוא דאג לתפוס מלוא הפריים, חיכה שכולם יסתכלו עליו
ורק אז עשה הצגה של קפיצת ראש לבריכה. בדיוק הוא צבע את שערו לבלונדיני, קצת פתטי זה היה נראה לי אפילו.
הוא היה זקוק לתשומת לב תמידית, לא יכל בלי זה.
ברגע שהפוקוס נלקח ממנו, זה שם אותו במקום הנמוך ביותר, לא נשאר לו בשביל מה לחיות.
בשיר זה מאד בולט, יש איזו ירידה למטה, למקום הכי כואב, בו הוא אומר שגם הוא בן אדם שרוצה שיחבקו אותו וילטפו אותו ויראו אותו, כמו ילד. גם אם טעה, הוא מבקש סליחה.
עצוב מאד שהוא היה צריך לעבור את הדרך הזו על מנת להגיע לתובנות הללו, אולם בדרך כלל מגיעים לתובנות כאלה דרך עצב וכאב.

NLP וחמלה
ב NLP החמלה היא פועל יוצא של התקשורת שאתה יוצר עם הצד השני (ראפור). התקשורת נוצרת באמצעות יצירת מרחב של קבלה ובטחון.
יש כמה הנחות שאם מפנימים אותם, הרבה יותר קל לקבל התנהגויות של הצד השני ולהבין אותם. ההנחות הן, שלכל אדם יש את מפת העולם שלו
בראש, האדם זה לא ההתנהגות שלו וכל אדם ראוי להערכה – כל אדם הוא יחיד ומיוחד ויש בו דברים הראויים להערכה.
אמונה בשלושת ההנחות הללו עוזרת לוותר על שיפוטיות וביקורתיות.
כשאדם חומל על עצמו, הוא גם חומל על אחרים. כאשר הוא מקבל את עצמו בצורה מלאה ושלמה, הוא גם יקבל אחרים.
חמלה זה לא רחמים, חמלה זה קבלה, הזדהות עם כאבו של האחר (וגם שלך), הבנה שכל אחד עושה את הטוב ביותר שיכול בזמן נתון, גם אם אתה לא היית נוהג כך (זאת מפת העולם שלו).

אנחנו טובים בלרחם על אחרים, זה מעצים אותנו ליד החולשה שלהם.
בעת צרה אנחנו תמיד נמצאים כדי לעזור, תמיד מאוחדים בזמן מלחמה.
למה ביומיום אנחנו לא יכולים להיות קצת יותר לאהוב, להבין אחרים, לקבל אחרים
ולעזור ממקום אמיתי של נתינה וקבלה ?
אם נאמץ לעצמנו את הידיעה שכולנו בני אדם, לכולנו יש חולשות וכל אחד פועל מנקודת מבטו האישית,
לפי מה שהוא מכיר/ ראה/ למד/ חונך, נוכל לאהוב זה את זה ולהיות חברה טובה יותר