קמה בת אדם, בוקר תחילת 2010. מתחילה עשור כרגיל. כפי שעשתה כבר בעבר, מוכנה לנהל אותו כמו שהיא יודעת ועשתה תמיד. ביד רמה ובזרוע נטויה, מבושמת מעצמה ומאוויר הפסגות במשרד הפינתי בקומה 24 במשולש של עזריאלי. הגוונים גווני שחור של חליפות מחויטות ועקבים גבוהים ולבן של אחידות וחוסר פשרות.
ואז, כמה חודשים אחרי, בלי שום הכנה מראש, צץ לו בשבת בצהריים גוש בשד ימין שלה. יום לפני כן הוא לא היה שם, היא מוכנה להישבע. מתפרץ אל הלו"ז הצפוף שלה, מזיז הכל לצד ומכניס אותה אל הסטטיסטיקה של אחת מתשע/ שמונה/ שבע בום. בתוך הסטטיסטיקה היא כבר לא כזו מיוחדת.
מתעשתת מהר כהרגלה. תוכנית פעולה. פלאן איי, אין אחרת. ניתוח נקודתי, נוציא ונחזור למשרד. חכו לי לישיבה הבאה. אז אמרה.
צילום: מיכל בנדק
שלושה שבועות אחרי. מה כימותרפיה עכשיו? נופלת עטרת ראשה, באופן הכי מילולי שקיים. כל כך הרבה שנים הוא מיסגר והגדיר אותה, כמו שמשון, הכל, רק אל תגעו לה בשיער. אבל החומרים מוזרמים לה לווריד ושוטפים כל חלקה טובה והם כן נוגעים לה בשיער, כאב פיסי בנשמה, שעות של בכי מרורים שמגיע ממעמקים שכברה שכחה שקיימים. אבל צריך להמשיך.
מקבלת טיפולים, מצטיידת בשיער של מישהי אחרת וממשיכה לטופף בגוונים שחורים על עקביה בפרוזדורי המשרד. אל תתחילו את הישיבה בלעדיה, גם לא את הקוקטייל והכנס הבינלאומי שהיא חייבת, פשוט חייבת להשתתף בו. אל תתחילו בלעדיה גם כאשר היא תולה את השיער של האחרת בחדר במלון בפריז ונשרף לה קצת הפוני כי הסתבר בדיעבד שתלתה את השיער על מנורת קיר ולא על סתם זיז דקורטיבי כמו שחשבה. אז חשבה.
ואז גילתה שהיא נושאת את גן BRCA ובעברית "ברכה". צרה לא קטנה הברכה הזו. והיא, כמי שהחליטה כבר בתחילת כל הבלגן שהיא תשתמש בכל הכלים שהרפואה, המדע, הטכנולוגיה והקידמה העמידו לרשותה קיבלה החלטה לעבור כריתה דו צדדית וחד משמעית.
היי,שומעים? היא אומרת, יש עוד עיכוב, כנראה לא אגיע לישיבה הקרובה, אבל לזו שאחריה בטוח כן! הרכב עם הלוגו מחכה בחנייה, הדלקן מלא. הכל מוכן. הנה כבר כבר מסיימת את העניין הזה ובאה. אז זהו, שלא.
העניינים מסתבכים. תפרים נפתחים. הגוונים משתנים לירוקים של חלוקים, בהירים וכהים, לפי המחלקות והדרגים. מעל ראשה פלורוסנטים לבנים. עוד ניתוחים ועוד ניתוחים. מבעד לתפרים חודר חיידק אלים. גוף ונפש חוברים יחדיו ואומרים את דברם. עצרי. סטופ כדור הארץ. והיא לא יכולה לחזור, קרסה. תתחילו את הישיבה בלעדיה. וגם את אלו שאחריה.
היא חייבת לעצור, לשכב, או מקסימום לשבת. ומתחיל מסע מורכב אל תוך נבכי נפשה, נבכים שלא ביקרה בהם הרבה זמן, בחלקם אולי אפילו מעולם. מתחזקת לאט. את הגוונים החומים גילתה בירידות לים המלח בדרכה לשזף את החזה המצולק. התאהבה בעוצמות השקט של המדבר ובצחיח המצמיח כנגד כל הסיכויים.
אט אט התחלפו הגוונים לכחולים של שמיים וים ואופק אינסופי. שעות ארוכות של ישיבה בחוף הים, שעות של שיטוט ושחרור. שחרור לחופשי של רגשות, של הצורך בשליטה, של חובת ההגדרה המקצועית, של "אצלי הכל בסדר". הכחולים העמוקים מלמטה והנצחיים מעל נשקפו מבעד לעשן הסיגריה והיין האדום בכוס שבידה והיא נחשפה לחדווה, לאופטימיות ולמנעד הרגשות והתחושות שמבטאים הצבעים. את פניה בחרה להשאיר גלויים, ללא המסגרת המוכרת והמגוננת, שחררה תלות, חשופה מסתכלת נכוחה, חובשת כובע כשקר. גם השחורים בארון החלו להתדלדל. בכל עונה שחלפה, עת החליפה את בגדי הקיץ בחורף, וההפך, נפרדה מעוד חליפה שחורה מהוקצעת לטובת חצאית או שמלה צבעונית משוחררת.
השיא הגיע כשחלמה את AYOOLA מותג לגוזיות מעוצבות (בראלט) שהקימה ויצרה על ומתוך חורבות נשיותה. גוזיות רומנטיות, סקסיות, נשיות במלוא מובן המילה, אשר מקדשות את האסתטיקה ואהבת גוף האישה.
עפה איתה לגוונים מעולם לא חלמה אפילו ללבוש, כל שכן ליצור. היא חלמה ונלחמה. יצרה עולם שלם וצבעוני שם מתחת לחולצה, ויוצרת בכל יום מציאות בגוונים משתנים של אמונה ואופטימיות בתקווה לשמח ולשחרר מקיבעונות נשים כמוה, כמוך, כמונו.
צילום : ג'ני קניבה
בחלוף הזמן קהו החדים, היא חיפשה ומצאה את האיזונים, חיבקה שוב את השחורים העוצמתיים, חשפה את האפורים המאפשרים ומצאה בנשמתה מקום לכולם.
נעים מאד, אני איילת שמרוני, ואלו היו גווני העשור שלי.
צילום :מיכל בנדק
