חמוץ מתוק
פעם היית נוסע לחו"ל מרגיש שכולך קלאסה.
מצויד במזוודה עמוסה בכמה חפיסות סיגריות ווינסטון,
קוניאק משובח, כמה טובלרונים, דאודרנט פה ואיך לא – קרם ניבאה רב שימושי.
היום זה לא בדיוק ביג. והדיל? בהחלט משתלם.
לא סתם הנתב"ג עמוס עד שבא לך לעשות יו טרן ולחזור הביתה.
בינתיים אין מנוס מלהתבונן בנעשה מסביב, ולסווג אנשים ע"פ הטייפ קאסט שלהם
כמו למשל:
הסאביחניקים (כן טיפוסי החציל, ביצה והחריף ליד)
או
"עובדי אלילים סרבני גיוס"
או
נחמות ורחמים, ציפורה ,צפרירה ויחיאל והחתן נתנאל מיישוב משהו מהשומרון
חברות המשק נעמי ומרים מהאיחוד או המאוחד
יש גם את הטודו בומים, ברור שבכל חג תפגשו עם ההורים של מיקה וגיא
סבטלנות ויגורים (איפה הם לא היו)
בטוח שלא תפספסו גם את " אח שלי מה המצב מתי הגיוס? מתי ת'משתחרר"ו
וואלה בני דודינו מהמגזר, פותחים את הריץ' את הרץ' כובשים עולמות חדשים.
למה לא?! שיהיה להם לבריאות.
אהה
ילדים שרק בקעו מהביצה (אבל אימוש חייבת אוורור בחו"ל אחרי לידה אז לא אכפת לה להיסחב עם חיתולים ומגבונים)
וילדים אחרים.
אלה שאתה יודע שלא יפסיקו לדחוף לך את המושב בטיסה ויהרגו לך ת'גב
איזה מזל: 1. שאין לי ילדים
2. שהטיסה עד וורונה.
אגב,
ישראלים לא נראים כל כך "חמוצים" כשהם בדרכם לחצות גבולות
חוץ ממני
לי אישית אין סבלנות, במיוחד לתופעת צמצום הרווחים
ראבק ,
אנשים לא יודעים לשמור מרחק לא בכביש ולא בתור בנתב"ג כאילו שעוד תזוזה קדימה
לכיווני, יזרז את התור ויקפיץ אותו קדימה.
לא יודעת מה קרה לי הפעם בנסיעה האחרונה אבל…
אוקיי קצת הקדמה
שבוע לפני הנסיעה היה לי חלום נוראי שאובד לי הדרכון ואני אבודה חסרת אונים,
בקיצור, חלום בלהות שמתעוררים ממנו מזיעים.
בהמשך התלבטתי הרבה אם להניח את האייפוד בתיק עלי או במזוודה
לבסוף להניח במזוודה, הוספתי באותיות גדולות
DON'T FUCK WITH ME
אחרי התלבטות גם את זה הורדתי, וחבל שכך.
אבל שריינתי עצמי בכל מה שיכולתי מול תרחישי זוועה למעט מלחמה ביולוגית, ניראה לי.
לבסוף בחשש גדול מצדי בעיקר ,עשינו דרכינו אני וחברי אל הלא נודע
במיוחד שבחרנו מסלול מיוחד ונרשמנו לראשונה בחיים לקבוצה מאורגנת
נחתנו בשלום וברוגע, לא ידעתי מה עוד רגע מצפה לי.
עכשיו
תחשבו מה הדבר הכי מבאס שיכול לקרות לתייר מיד כשהוא נוחת
מנחשים?
נכון
המזוודה שלי לא הגיעה!!
למה לעזאזל ?!? למהההה
אישוני החלו להאדים ולשוטט בחוסר אונים אל עבר דלתות המסוע ,שהחלו לרדת.
גם חברי אספו את מזוודותיהם, ממתינים בקוצר רוח שיאללה אצטרף לחגיגה
אבל לא אין זכר למזוודה.
אט אט אנשים התפזרו ושדה התעופה הקטן של וורונה נשאר דומם עד לרגע שבו הבכי שלי שבר שתיקה כל כך מבאסת.
במחלקת האבדות ישבה לה איזה איטלקייה שלא הרימה את עיניה מהדפים.
את"הוויט ה מינט סיניורה " שלה, לא אשכח בחיים!
אחרי כמה פרוצדורות עלינו סוף סוף למעלה לא ידענו אם המדריכה והקבוצה עדין מחכים לנו, כי העיקוב היה דיי רציני.
וכאן נקודת המפנה בסיפור כי המדריכה שלנו, כולה הוד-יה (באמא שלי זה השם)
קבלה את פני המבואסים, כשמקיפה אותה הילה לבנה ומרגיעה
"שרון הכל יהיה בסדר וזה קורה הרבה נטפל בזה בינתיים ניקח אותך לקנות תחתונים בוויקטוריה סיקרט".
וויקטוריה סיקרט – מילת הקסם. נרגעתי.
ניצלתי את ההזדמנות ,תפסתי את המיקרופון של האוטובוס הצגתי את עצמי בפני הקבוצה התנצלתי בפניהם על העיקוב עקב כך וכך
ומאותו רגע הקרח באוטובוס נשבר אנשים החלו לפלוט אמירות של הזדהות ואמפתיה
החלו לשתף בחוויות דומות, שניה אחרי כבר עפו לעברי טרנינגים וחזיות במידות הזויות.
הטיול החל מאותו רגע מבחנתי. האנשים באוטובוס היו שילוב אקלקטי נפלא מכל סוג.
אני התחלתי לשכוח מאותה הפרעה חמוצה
נהניתי מהתפנית המפתיעה שהאירוע האישי שלי יצר. נוצרה אוירה כל כך חיובית ומחברת היה שמח ומגניב נוצרו קשרים והתחברויות במידי, מה שהפך בסכמו של ענין את הטיול לגמרי –קלאסה!
נ.ב לכל הסקרנים:
אז כן המזוודה הגיעה כעבור שלושה ימים אך למרבה הצער ללא האייפד
על זה יאמר ממש לא בציניות : אין עוד מלבדו!
מאת : שרון פיי