1. חלוק הנחל בנהר החיים

אני קוראת את הפוסט הקודם שלי, שכתבתי לפני חמש שנים, והמון המון מים עברו פה בנהר העצום הזה שנקרא חיים. נהר החיים, אהבתי את צמד המילים האלו, כי זה מסתדר לי בדיוק עם הסיפור הנחמד הזה על חלוק הנחל בנהר. סיפור שהייתי מספרת פעם המון לאנשים מזדמנים, עד שהבנתי שאני הוא חלוק הנחל.

לפני חמש שנים בשנת 2012, הייתי במין אופוריה כזו, שאם אני באזור הנוחות שלי,אז שינוי, באשר הוא, רק יקח אותי למעלה, יחזק אותי ויהיה מה שיהיה, אני טורפת את החיים בביס אחד. זו הייתה תקופה ממש אופורית, תמימה וקסומה. כבר חיינו שנתיים במקסיקו. הילדים כבר השתלבו בבית הספר, דיברו ספרדית שוטפת, הריש הלטינית פחות או יותר נטמעה, אני כאמא כבר הצלחתי להבין מה הילדים שלי מדברים ביניהם. הילדים מדברים ביניהם ספרדית. איתי ועם בעלי בעברית. כך נוצר מצב שבו הילדים קלטו את השפה תוך 4 חודשים, ומתוך המשכיות לבית הספר, הם המשיכו לדבר ביניהם ספרדית גם בבית. אבל לי לקח בערך שנתיים להתחיל לשלוט בשפה הזרה. ככה יצא מצב שבו במשך שנתיים הילדים היו מדברים ביניהם בספרדית, רבים ביניהם בספרדית, צוחקים ביניהם בספרדית, חולמים ביניהם בספרדית… ואני לא מבינה כמעט כלום ממה שהם אומרים אחד לשני.

אומרים שלוקח שנתיים להתאקלם בארץ זרה. בשנה הראשונה אתה לא מבין מה נפל עליך, ובשנה השניה אתה לאט לאט פוקח עיניים, ומנסה למקם את מפת הכוכבים, ולהבין מה המיקום שלך בעולם הזה, בתרבות הזו, בחברה הזו. תהליך לא קל שמתנכז למילה אחת: התאקלמות. אז כמו שהמומחים אמרו לי, גם לי לקח שנתיים להתאקלם. ואז אחרי שנתיים הרגשתי נוח. מספיק נוח כדי לעשות את השינוי שחשבתי שיקח אותי גבוה יותר, מהר יותר וחזק יותר. אבל בחיים יש חוקים, המתפקדים ומצייתים לחוקי הפיזיקה. לפני שעולים גבוה, הכי גבוה שאפשר, נופלים הכי נמוך שרק ניתן. וגם אני צייתנית כהרגלי, לא חרגתי ממנהגי, וצייתתי לחוקים. נפלתי כל כך עמוק, ועד שלא נגעתי בתחתית, לא הפסקתי. רק אחרי ששכבתי שם בתחתית תקופה לא מבוטלת, מתרפקת על רחמים עצמיים, התחלתי שוב כהרגלי, לציית לחוקי הפיזיקה ולטפס חזרה למעלה, הכי גבוה שרק אפשר.

אחרי ביקור בארץ בשנת 2012, חזרנו למקסיקו והחלטנו שאנחנו עוזבים הכל ופותחים חווה אורגנית בג'ונגל. עכשיו כמו בצבא, אני אחלק את זה לשלושה חלקים, כדי שיהיה ברור יותר.

חווה על שום מה ? במהלך השנתיים הראשונות שלנו פה במקסיקו, היינו בקשר עם זוג ישראלי, עם ילד מתוק בגיל של האמצעי שלנו. כשאתה חי בארץ זרה, הדבר שאתה צמא אליו כל כך, הוא מכנה משותף. מכנה משותף יכול להיות שפה, או תרבות, או גילאים זהים של הילדים, חוג משותף… כל דבר שיחזיר אותך בבת אחת לתחושת השייכות. כי כשאתה בניחר אתה זר, וכשאתה זר אתה לא שייך, וכשאתה לא שייך אתה תלוש, וכשאתה תלוש…. אתה תלוש, ואף אחד לא אוהב להיות תלוש. אז המכנה המשותף שהיה לנו עם הזוג הישראלי הזה היה השפה, כי גם הם ישראלים, וזהו בעצם. זוג שאם הייתי פוגשת בארץ, לא הייתי מוצאת מכנה משותף, ולכן גם לא הייתי מבצעת פעולת חיבור. אבל שוב, אף אחד לא אוהב להיות תלוש. נוצר בינינו קשר, והיינו נפגשים איתם אחת לכמה זמן. הם היו מאוד רוחניים, חיו על הים. גרו בבית אקולוגי. אכלו רק אורגני. התרחצו במי הים. עשו טקסים עם שמאנים. וגם היתה להם חווה אורגנית. אנחנו לעומת זאת, אוכלים הכל, החיבור היחיד שלנו עם הטבע היה עציץ בסלון, שהשקינו אם זכרנו. אהה… כן וגם דיברנו עברית. וכך נוצר מן קשר כזה, על מכנה משותף נמוך מאוד. אבל זיהינו אצלם כזו שלווה ורוגע, שחשבנו, שאולי אם נבלה איתם זמן יחד, ונאכל איתם אוכל אורגני, ונתקלח גם אנחנו במי הים, גם אנחנו נידבק בחיידק הזה של השלווה והרוגע. חשבנו לעצמינו, שגם אנחנו צריכים להקים חווה ואז נקלף מעצמינו את השכבה העבה הזו של הסטרס, הקצב המהיר של החיים, ואת החיים עצמם. רק לימים נגלה שכדי להגיע לכזו שלווה, כדאי שיהיה בזמין כמות נכבדה של מריחואנה, ושיוקויים שמאנים שזורקים אותך לעולמות קסומים. וככה הגענו לרעיון של להקים חווה.

אורגני על שום מה ? אלוהים יודע. אנחנו מעולם לא אכלנו אורגני, לא גידלנו ירקות, לא באנו מרקע חקלאי, למרות ששנינו ילידי ההתיישבות העובדת. למה אורגני ? כי זה מצלצל מקסים. אני מנהלת חווה אורגנית. וואו !!! באמת ? נשמע מדהים !! זה באמת מדהים, אני מחוברת לטבע ברמות שאת לא מאמינה בכלל… ועוד שיט כזה… לקחנו על עצמינו משימה, שלא היינו מוכנים אליה, לא היה לנו את הרקע המקצועי כדי להתמודד איתה, לא היה לנו את כח האדם, לא היה לנו את המשאבים הפיננסיים, אבל היה לנו חזון. ועם החזון הזה הקמנו חווה אורגנית.

בג'ונגל על שום מה? כי חוקי הפיזיקה מחייבים. כדי לעלות הכי גבוה אתה חייב ליפול קודם כל הכי נמוך. מבלי לחשוב על כך בכלל, הרחקנו את עצמינו לנקודת קיצון, לקצה גבול היכולת. כמו הטיפול שלפני השתלת מח עצם. אתה חייב קודם כל למות, להרוג את כל תאי הגוף שלך, על מנת לצמוח מחדש מתוך הכלום. לקחנו את עצמינו למקום שבו אף אחד לא יוכל לראות אותנו. היום בדיעבד, מעבר לזה שזו בריחה מבחירה, זו היתה ההחלטה הכי גרועה וגם הכי טובה שעשינו בחיים שלנו. במהלך כל חיינו היינו מחובקים במשפחה וחברים. אלו שני מעגלים מאוד חזקים בחיי כל אחד מאיתנו. מעגלים שמביאים איתם המון אהבה, חיבוק, קבלה וחיבור. באותו זמן שני המעגלים האלו מתפקדים גם כמנגנון שיפוטי לא מבוטל. חברים ומשפחה יכולים גם לדחות, לתקוף ולגנות. מערכת המשפט בשני המעגלים האלה חזקה הרבה יותר מכל מילה טובה, חיבוק או אהבה. היום אני מבינה שכדי למצוא את הקול שלנו, את העמדה שלנו ואת הבחירה שלנו, היינו חייבים להתנתק מהכוחות המנוגדים של שני המעגלים האלו. לעשות מה שאנחנו רוצים. לטעות את הטעות שלנו, ליפול את הנפילה שלנו, לבכות את הבכי שלנו, להרוג את התאים שלנו. רק כך, אני מבינה היום בדיעבד, הצלחנו למצוא את האני האמיתי שלנו, את הדרך הנקייה שלנו, את החוזק הפנימי שלנו ולעצב בעצמינו את הזוגיות שלנו.

זה היה הכרחי להתנתק. התנתקנו כמו חלוק הנחל בנהר.

מספרים על חלוק נחל בנהר גועש ורועש. חלוק הנחל חי לו בקרבת משפחתו וחבריו,שאר חלוקי הנחל. במהלך כל חייו, ידע חלוק הנחל שכל שעליו לעשות כדי לשרוד זה להחזיק חזק חזק בקרקע. כך עשו כל חבריו ומשפחתו. כולם תמיד החזיקו חזק חזק בקרקעית הנהר, כדי שהזרם החזק לא יסחוף אותם. יום אחד, חלוק הנחל החליט שהוא עוזב את הקרקעית, ונותן לזרם לסחוף אותו. כולם מסביבו ניסו להניא אותו מזה. "השתגעת?" הם אמרו לו, "אתה לא יודע מה יש שם". אחרים אמרו לו "זה מסוכן שם מאוד", וגם "אתה לעולם לא תמצא את הדרך חזרה הביתה". אבל חלוק הנחל היה נחוש. כבר תקופה ארוכה קיננה בו ההרגשה שהוא חייב לראות מה יש שם… ואז זה קרה. הוא בבת אחת הרפה מהאחיזה. בבת אחת הזרם סחף אותו. כולם צעקו לו, וקראו לו לחזור, אבל הזרם היה כל כך חזק שמהר נמאוד הקולות נעלמו עד שלא נשמעו כלל. חלוק הנחל שחה וצלל, התקדם והתגלגל. הזרם החזק הביא אותו בבת אחת מעל פני הים. פתאום הוא ראה פרפרים מתעופפים. הוא התפלא, הוא אף פעם לא ידע שקיימים יצורים יפים כל כך. הזרם לפעמים סחף אותו צמוד לשפת הנהר, שם הוא ראה צפרדעים משתזפות על הסלעים. במסע המופלא הוא ראה וחווה דברים שמעולם לא חלם ולא ידע שקיימים בכלל. הזרם לא הפסיק לעולם לסחוף את חלוק הנחל. היו רגעים לא קלים, שבהם חלוק הנחל הרגיש בודד מאוד במסע, והצטער על הההחלטה לעזוב את הקרקע. היו רגעים בהם הוא היה כל כך נרגש, והתמלא בגאווה על המעשה האמיץ שהחליט לעשות. יום אחד אחרי המון שנים של נדידה, הוא מצא את עצמו בחזרה בתחתית הנהר. הוא מצא את משפחתו וחבריו עדין אוחזים חזק חזק בקרקע. כולם קיבלו אותו באהבה ובחיבוק. שאלו אותו על המסע שלו ועל החוויות שלו. חלוק הנחל סיפר על הפרפרים, והצפרדעים, על השמים הכחולים ועל הכוכבים שבשמים. על הירח שמשתנה כל לילה ועל השמש שמשנה את כיוונה. משפחתו וחבריו הקשיבו פעורי פה לכל הסיפורים המופלאים, ולא הצליחו להאמין. "אבל איך עשית את זה?" שאל חלוק נחל צעיר. חלוק הנחל ענה "זה היה החלק הכי קל, רק הרפיתי את האחיזה".

זה המסע שלי, ואני מזמינה אותך ללהצטרף אלי. לשמוע על החוויות שלי, לשמוע על החוויות שלך, למצוא את המכנה המשותף שלנו.

חלוק נחל

Hagar Ravid
בשנת 2010, החלטנו בעלי ואני על שלושת הזאטוטים לעבור למקסיקו. אמרנו שננסה, נראה איך הולך... זו ההתנסות שלי....