חלומות

בחורה עם מחשב נייד

כשנפרדים, נפרדים גם מהחלומות. כל התכנונים לעתיד משתנים, המיקוד הופך להיות כאן ועכשיו. יש רגעים בהם הרצון הופך להיות נואש לחזור למה שהיה, ואז מגיעה ההבנה הכואבת שאין דרך חזרה. חלומות 2015 בהמתנה.

 

ואז, גם החלומות משתנים.

עד לא מזמן חלמנו ביחד על בית גדול יותר. התמונה היתה ברורה במוחי: לפחות 180 מ"ר, עדיפות למרתף בו הילדים יוכלו לשחק, חדר לכל ילד, משרד ביתי. מטבח חדש, פינת אוכל שנמצאת באמת בפינה משל עצמה. חלמנו על פריצה של העסק המשותף, נסיעות לחו"ל, מיזמים נוספים.

נסיעות ארוכות לאילת, בהן לא נגמרות המילים ואנחנו מאושרים זה בחברת זו. אבא, אמא ושלושה ילדים ברכב אחד… להחליף את הרכב למשהו גדול יותר, מרווח יותר, חדש יותר.

כל החלומות הללו עכשיו לא רלוונטיים יותר.

עכשיו החלומות נוגעים לרמה פרקטית. כבר לא נכון לקרוא להם חלומות. הם נוגעים לאיך מסתדרים, איך נראית השיגרה בימים של הילדים, בימים בלי הילדים. איך נראים סופי השבוע, החגים, החוגים, מה עושים כשהקטן ישן וצריך לצאת להביא את הגדולה. איך מחלקים את הבית, איך מחלקים את החיים.

מציצה בזהירות לעבר חלום על בן זוג אחר.
נבהלת וחוזרת למציאות.
מרגישה שאני צריכה להכיר את עצמי קודם, לפני שאני מחלקת את המשאבים שלי לכיוון נוסף.

האבל תופס בנקודות לא צפויות. ככל שהתהליך מתקדם, השמחה נמהלת בעצב, בהבנה, באימה שזה באמת קורה, אפילו שזה בעצם כבר קרה.

רצון נואש לחזור למה שהיה והבנה כואבת שאין דרך חזרה.

העתיד מתבקש להמתין, כרגע חיה את היום, את מחר, את השבוע הקרוב. תהליך העיכול עוד מתבצע.

תוהה איך אשרוד את ימי ההולדת של הילדים באביב, את החופש הגדול, את המנוי לקאנטרי שיסתיים בקרוב. נזכרת כמה זמן לא הלכתי לחדר הכושר, או ליוגה.

העתיד מפחיד אבל כבר לא משתק. בר התמודדות.

לא חשבתי שאוכל להסתדר עם שלושה ילדים לבד, במיוחד כאלו שחטפו מהלומה רצינית, ועדיין, הבית מתנהל, יש הגיון, החלקים תופסים את מקומם בפאזל.

מתפנה לחשוב על חלומות חדשים. הפעם הם יצטרכו לכלול בעיקר את הילדים ואותי ואני אצטרך להנהיג אותם. גדול מדי. אני מצמצמת את המחשבות לכיוון הצמיחה האישית שלי והתשובה מגיעה אבל חסרה לי הדרך. יודעת שאני אצטרך להתוות אותה.

מעולם לא חשבתי שלחלום יכול להפחיד. אהבתי לחלום ולשאוף ולדמיין, אבל אהבתי לעשות את זה מתוך הנוחות שלי ומתוך הזוגיות.

סערה מתחילה בחוץ. אני יודעת שצריך לפרק את השמשיה הגדולה ואין מי שיעשה את זה. זה החיסרון כשאין לי גבר בבית.

אני מבינה שהחלומות ייאלצו להמתין לעת עתה ושמה שיציל אותי הוא להתמקד בכאן ועכשיו, בעצמי ובילדים שלי.
כל הצצה קדימה מרגישה כמו הצצה למטה כשעומדים על גג של בניין עצום בגובהו.

כדי להיות מסוגלת להתמודד, אני מיישרת את המבט קדימה ומתכננת תכניות רק ליום הקרוב.
מרגישה שטיפסתי עוד שלב בסולם.