לפני 4 וחצי שנים עוד הייתי ישנה על מיטה זוגית באלכסון, הולכת לישון מתי שבא לי וקמה מתי שבא לי (או מתי שהתחייבתי לקום – חוץ מפעמים בודדות שאולי אכתוב עליהן פוסט נפרד בעתיד, כי זה מהסיפורים שבדיעבד הם מצחיקים, אבל באותו רגע שהם קורים בא לך להיעלם מרוב בושה). היום, ממש הלילה – אני לא יכולה ללכת לישון כי יש תינוקת באורך של 60 ומשהו סנטימטר שתופסת לי (ולתום) את כל המיטה הזוגית.
שינה אף פעם לא עניינה אותי יותר מדי, אני דווקא בן אדם של בוקר, תמיד מעדיפה לקום לזריחה מאשר ללכת לישון אחריה. היו כמה חודשים בחיי שאפילו הקדשתי את שעות הבוקר של לפני-שאנשים-רגילים-קמים לריצות של 11 ק"מ יחד עם שותפתי לדירה דאז, בלי מטרה מסוימת, פשוט כדי לשמור על כושר ולפתוח את היום בכיף. תקופה נפלאה בפני עצמה. היום אני מוצאת את עצמי לא רק מחשבת לעצמי שעות שינה, אלא גם מודדת זמנים לגברת הקטנה שעד לפני כמה שבועות הייתה יכולה לישון 3 שעות במשך היום ברצף, ועכשיו משום מה מתעוררת אחרי 40 דקות בלבד.
האמת, אין לי יותר מדי תלונות, כי לפי מה שהבנתי מדיבורי אימהות – הגרלנו טוב, והילדה שלנו, חוץ מזה שהיא הדבר הכי מופלא ומתוק שראיתי מימי, היא טפו טפו – אוהבת לישון כמו אבא שלה. אבל… ויש אבל גדול – בחרתי, והצלחתי להניק (ממש לא מובן מאליו) – וזה כמעט אוטומטית מכבה את האפשרות שלי לישון לילות שלמים.
אז איך הגיעה תינוקת לאמצע המיטה אתם שואלים? פשוט מאוד: היא לא הצליחה להירדם בשום דרך או מקום אחר. וכן, ניסינו את הרוטינה הקבועה, אבל הלילה זה לא עבד כמצופה, ולקח עוד אקסטרה שעה עד שנרדמה סופית. שם באמצע המיטה. בפעם הקודמת (השבוע) שניסיתי להעביר אותה מהמיטה שלנו, אחרי שהתעוררתי מכאבי גב מחוסר תזוזה, היא התעוררה, ולקח עוד עשרים דקות עד שסיימה לאכול וחזרה לישון, אז יש לשקול פעמיים לפני שמעבירים אותה אחרי שכבר נרדמה.
יקח כנראה עוד לא מעט זמן עד שאחזור לישון לילות שלמים (ושלא נדבר על אלכסונים). אבל בסוף אני תמיד נזכרת במבטים שלנו בעריסה הריקה ליד המיטה בשבועות לפני שנולדה. דמיינתי אותה ישנה שם, וזה החלום הכי מתוק שהפך למציאות מתוקה אפילו יותר – אך מאתגרת.