יפן השאירה את חותמה על תרבות אסיה במשך אלפי שנים, ובמאתיים השנים האחרונות השאירה את חותמה גם על תרבות המערב.
ספר זה מביא מספר יצירות מופת אל הקורא ומאפשר לנו לטעום ולהכיר את התרבות, הפילוסופייה,הרוח הלאומית ואפילו לטעום מסיפורי האהבה והמיניות שליוו את התרבות של יפן, ארץ השמש העולה.
הפרק הפותח את הספר הוא "ספר התה". מטרתו של ספר זה של קאקוזו אוקאבורה היתה לערוך לקורא המערבי היכרות עם יפן ותרבותה, תוך הדגשות על המשותף והמפריד בין התרבות היפנית לתרבות המערבית.
יפן הפכה את התה לדת של אסתטיקה- תהאיזם. התהאיזם הוא פולחן המבוסס על הערצת היופי בתוך טרדות היומיום הקשות של קיומנו. הוא מחדיר לחיינו טוהר והרמוניה, את המסתורין של נדיבת הלב ההדדית ואת הרומנטיקה של הסדר החברתי. בעקרו של דבר זאת סגידה לדברים הלא- מושלמים, וכמו כן זהו ניסיון להשיג משהו אפשרי בדבר הבלתי אפשרי הזה, המכונה חיים.
הפשטות של חדר- התה וחוסר הוולגריות שלו הופכים אותו באמת למקלט מהטרדות של העולם החיצוני. שם, ורק שם, יכול האדם להקדיש את עצמו להערצת היופי, מבלי שיפריעו לו.
בפרק הבא, אנו נחשפים לכתביו של טקואן סוהו, אשר כתב את הכתבים המסתוריים של החכמה הבלתי- ניתנת- להנעה. סוהו היה ממעצבי תורת ה"רינזאי זן", אמן קליגרפיה, משורר וסופר.
אומרים שבתרגול הבודהיסטי ישנם חמישים ושניים שלבים, ובתוך חמישים ושניים שלבים אלה, המקום שבו התודעה שוהה בדבר אחד נקרא מקום השהייה. לשהות פירושו לעצור, ולעצור פירושו שהתודעה מעוכבת על ידי חומר כלשהו.
למרות שהחכמה קרויה בלתי- ניתנת- להנעה, אין הכוונה למשהו חסר תחושה, כמו עץ או אבן. היא נעה כפי שהתודעה נעה מטבעה: קדימה או אחורה, שמאלה, ימינה, בעשרת הכיוונים ולשמונת הנקודות; והתודעה שלא עוצרת בכלל נקראת חכמה בלתי- ניתנת- להנעה.
להיות בלתי- ניתן- להנעה פירושו להסתכל במשהו ולא לעצור את התודעה. כאשר התודעה עוצרת במשהו, החזה מתמלא בכל מיני שיפוטים ונוצרות תנועות שונות. בבודהיזם אנו מתעבים את עצירת התודעה בדבר זה או אחר. אנו קוראים לעצירה זו סבל.
התודעה שעוצרת או מונעת על ידי משהו ונוצר בה בלבול- זהו הסבל של מקום השהייה וזהו האדם הרגיל.
לשים את התודעה במקום אחד נקרא ליפול לחד- צדדיות. חד צדדיות נחשבת לנטייה למקום מסויים אחד. הנכון הוא לנוע לכל מקום. התודעה הנכונה מתגלה דרך כך שמרחיבים את התודעה עד שהיא מתפשטת על פני הגוף כולו. אין לה נטייה או העדפה למקום אחד מסויים.
המאמץ שלא לעצור את התודעה במקום אחד בלבד- זה פירושה של משמעת. לא לעצור את התודעה, זוהי המשמעת והמטרה.
טקואן סוהו חיבר גם את "צלילן הצלול של מרגליות".
אין דבר יקר לנו יותר מהחיים. אומרים כי החיים אינם משמעותיים בהשוואה ל"תודעה הנכונה" וכי התודעה הנכונה היא הדבר בעל הערך הרחב ביותר. תודעה נכונה היא עניין בעל חשיבות עצומה. המהות שלה אינה אחרת מאשר העיקרון השמימי, המעניק חיים לכל. כשהיא נרכשת על ידי הגוף האנושי, היא נקראת "הטבע". שמותיה האחרים הם "מידה טובה", הדרך, היות- בעל- לב- אנושי, יושר והגינות. בעוד שמותיה משתנים בהתאם לסיטואציה, ואף שתפקידה שונה בכל מקרה, המהות היא אותה מהות.
תודעה נכונה נחשבת למהות שאין בה כל סילוף המהווה את גרעין התודעה האנושית; והודות לכך שמשתמשים בנכונות הקיימת באותו גרעין תודעה בתור קו מנחה, כל מה שיוצרים יהיה בעל תודעה נכונה.
טקואן סוהו חיבר גם את "תולדותיה של החרב טאיה".
העצמי האמיתי הינו העצמי שבתוכי, שבציפורים ובבעלי חיים, בעשבים ובעצים ובכל התופעות. זהו בדיוק מה שנקרא טבע- הבודהה.
עצמי זה, אין לו דמות וצורה, אין, אין לו הולדת ואין לו מוות. אין זה עצמי שניתן לראותו בעזרת העיניים הפיזיות שיש ל בהווה. רק אדם שקיבל הארה מסוגל לראות זאת. אדם שרואה זאת, אומרים עליו כי הוא חדר למהות טבעו האמיתי והפך לבודהה.
טאיה הוא שמה של חרב סינית עתיקה, אשר אין דומה לה עלי אדמות. האדם המשיג יכולת מסתורית בלתי נבראת זו, לא צבאות ענק ולא כוחות אויב בני מאות אלפים לא יוכלו להמישו ממקומו. כמוהו כלהבה של חרב מפורסמת זו, שאין דבר המסוגל לעצור בעדו. לכן הוא קורא לעוצמה של יכולת מסתורית זו בשם החרב טאיה.
לאחר שנחשפנו לפילוסופיות אלו, הפרק הבא מוביל אותנו לנשמתה של האומה. לאינאזו ניטובה, אשר כתב את "בושידו- נשמתה של יפן", היתה מטרה להאיר את עיני הקוראים במערב, ובמידה מסויימת גם ביפן- בין המשותף ובין המבדיל- בין ה"בושידו" היפני ובין הפיאודליזם ותפיסת האבירות במערב.
בושידו פירושו "תפיסת האבירות", והספר דן בעיקר בהשפעת תפיסה זו על רוחה של יפן. המחבר מקביל ומשווה בין הסמוראים, אנשי הבושידו, ובין האבירים. והיא מנסה לבסס את עליונותה המוסרית של מערכת הבושידו ביפן על מערכת האבירות המערבית.
בושידו אינו רק קוד האבירות היפני- בושידו הוא דתה של יפן.
פירושה המילולי של המילה בו- שי – דו היא צבא- אביר- דרכים: כלומר, הדרכים שבהן צריכים אבירי לחימה ללכת בחיי היומיום שלהם כמו גם בעבודתם, ובקצרה, "תפיסת האבירות", האצילות המחייבת של מעמד הלוחמים.
באמצעות תרגול קבוע של נימוסים נכונים, מכניס האדם את כל חלקי גופו לסדר נפלא ולהרמוניה עם עצמו ועם הסביבה כדי לבטא את שליטת הרוח על הבשר. נימוסים טובים הם כוח במנוחה.
מוות הכרוך בשאלת הכבוד, נחשב בבושידו כמפתח לפתרון בעיות מורכבות רבות, כך שבעיני סמוראי שאפתן עזיבה טבעית של החיים נחשבת לנושא נוח למדי ולמימוש שאין חורדים ממנו.
הבושידו הפך את החרב לסמל הכוח ואומץ הלב שלו. עצם הבעלות על החרב מעוררת בקרבו של הסמוראי תחושה של כבוד ואחריות.
אידאל הנשיות בבושידו היה ביתי במידה רבה. אך, יחד עם זאת יוחסו לנשים תכונות אמזוניות, המתאימות להשקפת האבירים.
בדרכים רבות חדר הבושידו מן המעמד החברתי שבו נולד, והשפיע רבות בקרב ההמונים, כשהוא יוצר סטנדרט מוסרי לכל האנשים. מצוות האבירות, שהחלו תחילה כתפארת האליטה, הפכו עם הזמן לשאיפה ולהשראה לאומה כולה אף על פי שההמון לא יכול היה להגיע לגובה המוסרי של אותן נשמות עליונות, עדיין הצליח ימאטו דמאשי, נשמת יפן, לבטא באופן מושלם את רוח העם של ממלכת האי.
פרק בספר מוקדש לשירת הזן של ריוקן, אחד המשוררים האהובים ביותר על העם היפני. מדי שנה, קהל רב עולה לקברו, לבקתת ההתבודדות שלו ולמוזיאון שהוקם לזכרו. רבים משיריו מושרים בפי העם, פתגמים יפניים רבים מבוססים על אהבתו לילדים ולפרחים.
אצטט לכם כאן טעימה קטנה, חלק מקסים מאחד משיריו:
"אם יש יופי, בהכרח שיהיה כיעור;
אם יש נכון, בהכרח שתהיה טעות.
חכמה ובורות משלימות זה את זה,
אשליה ופיכחון כרוכים זה בזה.
זוהי אמת עתיקה, אל תדמה כי נתגלתה לא מכבר.
"אני רוצה את זה, אני רוצה את ההוא"
אינו אלא שיגיון.
אכלה לך סוד- הכל חולף". "
שורה אחרונה זו בשיר מבטאת את האמת הבסיסית והעמוקה ביותר בתורה הבודהיסטית.
ומה לגבי אהבה ומיניות?
הספר מקדיש פרק לספר "נער הכר של הגבירה אונוגורו", המיוחס למשוררת בשם סיי טונגון, ונכתב ככל הנראה במאה ה-11 ביפן.
ביפן של אותה התקופה היו נפוצים, בחצרות האצילים, ספרי הכר- מגילות אהבה (שכונו בשם שאנגה) מאויירות, שמטרתן היתה לחנך למיניות מספקת ולגרות את החושים. באותה התקופה, יחסים ללא סיפוק (יחסי מין ללא אורגזמה)- היו חרפה הן לגבר והן לאישה.
הפרק החותם את הספר מוקדש לסופר יאהרה סאיאקאקו, אשר כתב את "חמש נשים שאהבו לאהוב". ספר הנחשב כיום למייצג הספרות היפנית הקלאסית במיטבה ונבחר על ידי אונסקו כאחד הספרים הטובים ביותר שנכתבו ביפנית.
מוזמנים לקרוא ביתר פירוט בספר 🙂
קריאה מסקרנת ומהנה!
XOXO
אחת שיודעת 😉
