בשנים האחרונות מציג מוזיאון פתח תקווה תערוכות מעניינות מאוד. שמחתי מאוד כשהוצע לי להצטרף לסיור מודרך בשתי תערוכות חדשות שעניינו אותי במיוחד מאחר שהן עוסקות במהות החיים.
חי
תערוכה קבוצתית, אוצר: בר ירושלמי
אנחנו מבחינים אינטואיטיבית בין חי לדומם. ההגדרה ליצור חי היא: ישות שמסוגלת לקיים תהליכים של קיום, של הישרדות. יצור חי מעביר את המידע האצור בתוכו באמצעות התורשה לדורות הבאים.
בר ירושלמי, אוצר התערוכה, רואה באוסף יצירות האומנות של מוזיאון פתח-תקווה יצור חי, אורגניזם תרבותי. שימורו מעביר את הידע האצור בו לדורות הבאים. הצגת יצירות שהיו שמורות במרתפי האוספים של המוזיאון, היא מעין פעולה של החזרתן לחיים, מאחר שיצירות אומנות מקבלות קיום רק כשהן מוצגות, כשהן באור.
בתערוכה מוצגות יצירות מאוסף המוזיאון, הן בעלות מכנה משותף רחב והוא עיסוק בצורות חיים שונות.
התערוכה מוצגת במספר חדרים, כל חדר בתערוכה קרוי על שם איבר, יחד יוצרים החדרים יצור בדיוני. החדרים חשוכים יחסית, ובכל פעם מאיר זרקור יצירת אומנות אחרת. ככל שאנחנו מתקדמים פנימה, לחדרים הפנימיים, אנו עוברים מאור חם לאור קר. התערוכה מלווה בסאונד, צלילי רקע, שהולחן במיוחד על ידי בניה רכס. הסאונד משתנה גם הוא ככל שמעמיקים לחדרים הפנימיים, והוא נע בין צלילים שעוברים שומעים ברחם לבין צלילים ערטילאיים.
בתערוכה מוצגות יצירות במדיומים רבים – ציורים, פסלים, עבודות רדי-מייד, עבודות וידאו, וקטעים מסרטים פופולריים, ביניהם "פארק היורה". בין עבודות הוידאו מוקרנים גם צילומים של סרטים מדעיים המתעדים תנועה בתוך תאים ותהליכים תאיים. כך שיש בתערוכה חיבור בין עבודות אומנות במדיומים שונים לבין יצירות שאינן יצירות אומנות. אחת מעבודות הוידאו מתעדת אוסף פרפרים, ויחד עם הקטע מפארק היורה, ועם עבודות נוספות שעוסקות במאובנים, נוצרת קבוצת עבודות שעוסקת בנושא יצירת חיים באמצעות DNA שנאסף ממאובנים ומבעלי חיים משומרים. האפשרות להחייאה מטשטשת את הגבול בין חי לבין דומם. עולה גם קונוטציה של יום הדין, בו יצטרפו המתים אל החיים.
קשר נוסף בין מוות וחיים נובע ממיקום התערוכה ומההיסטוריה שלה. מוזיאון פתח-תקווה לאומנות נמצא בבית יד לבנים. ראשיתו של אוסף האומנות הייתה יצירות מעיזבונם של חללי צה"ל ויצירות שנועדו להנציחם. עם הזמן נוספו ליצירות אלה עבודות אומנות שאינן קשורות לנושא זה.
באגף אחר של המוזיאון מוצגת תערוכה נוספת, קטנה במימדיה, המתקשרת לנושא:
פרסונה פיקטה מאת קרן גלר, אוצרת: שלומית ברויר
התערוכה עוסקת ב"פרוייקט פצצת העטלף" שנהגה בארצות הברית בזמן מלחמת העולם השנייה. מטרתו הייתה לשחרר מעל הקייסרות היפנית עטלפים שבגופם הושתלו פצצות תבערה זעירות, שברגע שיופעלו יגרמו להתלקחות מבני הנייר והעץ שהיו אופייניים לבניה היפנית באותה תקופה. לאחר שקבוצת עטלפים חמושים נמלטה ממעבדת הניסויים והציתה דליקות רבות באיזור, בוטל הפרוייקט. המטוסים שיועדו לנשיאת העטלפים הוסבו לנשיאת פצצות האטום שהוטלו על יפן. בפרוייקט זה השתמשו ביצורים חיים, עטלפים, כבמכשירים. שימוש מזעזע ביצורים תמימים וחפים מפשע. בתערוכה מוצגות עבודות וידאו המוקרנות על מסכים בגדלים שונים. בעבודות נראים עטלפים, המסכים משובצים בנורות קטנות ורבות עוצמה המדמות את הפצצות המושתלות בגופם. תערוכה זו מתקשרת לתערוכה "חי" בכך שהיא עוסקת בהפיכת חי לדומם, בשימוש בו כבחפץ, בעוד "חי" עוסקת בהפיכת דומם לחי.
שתי התערוכות ייחודיות בכך שהן בעלות הקשרים רחבים – תרבותיים, היסטוריים ומדעיים. שתיהן מציגות עבודות על רקע של תאורה משתנה וסאונד, ויוצרות חוויה המערבת את כל החושים. מלבד החוויה האסתטית והחושית, מעוררות התערוכות גם מחשבות ושאלות מוסריות על הגבולות שיש להחיל על השימוש במדע, ועל ניצולו לטובה ולרעה.
.
רונית דינצמן – ronitdins@gmail.com
