פוסם במקור ב3.4.18
כל כך רציתי לכתוב פוסט לכבוד פסח, על חירות מהכבלים הנסתרים שכובלים אותנו – האמונות שהחברה נטעה בנו כל כך עמוק שאנחנו כבר בטוחות שהן בעצם שלנו. על איך לגלות אותן ואיך להשתחרר מהן.
ואז הכלב שלי, טוליפ, מת. זאת לא היתה הפתעה, הוא היה חולה הרבה זמן, ועדיין הייתי מופתעת. לא רציתי להאמין שאני צריכה להיפרד ממי שליווה אותי במשך 12 שנים, מי שבתקופות הכי שחורות שלי, ליקק לי את הדמעות.
ואני יושבת מול המחשב ומנסה לכתוב על רעיונות חשובים ורציניים, וחוזרת אליו. אל הכלב שהיה "מקבל ת'ג'ננה" ורץ מהר מהר ברחבי הבית. הכלב שהיה עוצר בכל מפלס בחדר מדרגות ומוודא שאני באמת מאחוריו. הכלב שהיה בטוח ששני הדברים הכי מפחידים בעולם הם מטאטאים ושקיות ניילון. הכלב שהחביא את העצם שלו מתחת לפוף כדי שהאינסטלטור שהגיע הביתה לא יקח לו אותה. הכלב שלא היה אוכל אם לא הייתי אומרת לו קודם "בתאבון לטוליפון".
מגוחך ככל שזה ישמע, טוליפ נתן לי השראה לא לוותר כשראיתי איך מיד אחרי שנכשל במרדף אחרי חתול, הוא ממשיך הלאה לחפש את החתול הבא בחזה מתוח וזנב מכשכש. באחת הפעמים הראשונות שיצאתי איתו לריצה, הוא פתאום התיישב וסירב להמשיך עד שהוא נח, וכך למדתי להקשיב למה שבאמת נכון לגוף שלי ולא לשכל שקובע מטרות וזמנים. ובעיקר – הוא לימד אותי לאהוב בלי תנאים. הוא אהב אותי פשוט כי אני אני, ואפילו כש"נטשתי" אותו וטסתי לחו"ל, הוא סלח ואהב אותי.
ואיך זה קשור לפסח? לא יודעת. אבל בת חורין היא מי שיכולה לבטא את מה שבאמת מעסיק אותה.
שלום פון-פון שלי, תודה על האהבה שנתת לי.
