בשבועות האחרונים אני מתלבטת בין קצוות, תוהה מהו החינוך האולטימטיבי שיש להעניק לילדים, לילדיי. מחד החינוך לציונות ואהבת הארץ, ומאידך, ארץ אוכלת יושביה. איך מיישבים את הסתירות האלה? איזה טון אמור להוביל ? מה אומרים לילדים..?
"הכי בטוח כאן"
מתקפת הטרור בסופש בפריז הייתה הלם גמור. ההרגשה הייתה פתאום שכאן בטוח יותר. אבל קדמה לכל זה תקופת הסכינאות שפגשה אותנו מקרוב בפתח תקווה, רעננה, ירושלים. אז האם באמת הכי בטוח כאן? אולי זה רק העניין שאנו פשוט רגילים לזה יותר ובסכין אי אפשר לרצוח במכה המון אנשים? והרי ביטלנו פה טיול שנתי לילדים בגלל ה"מצב", וחרדנו לילדינו. אז האם באמת עדיף כאן מכל מקום אחר בעולם? בטוח יותר?
צריך לתרום למדינה
שירתתי בצבא בגאווה ואפילו בכיף ,ולמעשה לא העליתי על דעתי שילדי לא יתגייסו. אבל למה לעזאזאל מבקשים מאיתנו לתרום לחיילים כדי שיהיו להם שמיכות, בגדים חמים וגטקס? לאן הלך התקציב והכסף שלנו? להזכיר, תקציב הבטחון הוא 56-60 מיליארד ש"ח. מדוע אנו נדרשים לעזור אם כך לחיילינו? מדוע אישור עוד כמה שקלים למשכורת החיילים לא עוברת בכנסת אך תוספת שכר עבור החכ"ים כן? מדוע בכלל שעוד תהיה מוטיבציה פה בארץ למישהו לשרת? נדהמת כל פעם מחדש כמה הנוער עדיין חדור אהבה לארץ הזאת.
מערכת החינוך – אותו הדבר. מדוע אנו ההורים נדרשים מדי שנה, לכל ילד, לשלם תשלומי הורים (תשלומי חובה מרצון..). האם תקציב החינוך לא גדול מספיק? מדוע אזרחים משלמים ומסכימים מדוע שאשלם כל שנה עוד ועוד והתעריף עולה אבל התמורה יורדת? כיצד אוכל ללמד את ילדי שכאן הכי טוב אם השירות הבסיסי הזה של המדינה הולך מדכי לדכי וכואב לנו בכיס?
כשאהיה זקנה
אני לא רוצה להזדקן במדינה הזאת, להיות סיעודית. ראיתי את הכתבה של מיקי חיימוביץ וכל מילה מיותרת . לא שהמידע שם היה חדש האמת. האם במדינה כזו שלא מחזירה לנו בטחון ותמיכה בערוב ימינו, אחרי ששילמנו מסים וב.לאומי כל חיינו שווה באמת לתכנן את עתידנו? (ביטוח לאומי – הביטוח היחיד שנכפה עלינו ולא מספק את הסחורה בד"כ ביום הדין).
הנדל"ן הנכסף
עברו מזמן הזמנים שהורים יכלו לעזור לילדיהם לרכוש דירה. גם הם בעצמם בקושי מסתדרים. ממתי רכישת דירה הפכה לכזה אישיו במדינה? עתיד ללא בטחון כלכלי ומקום מגורים בבעלותם צפוי למרבית הילדים פה. האם לזה פיללנו?
עדיין אופטימיים
ועם כל זאת , קשה לי לחשוב על מגורים בברלין או בלונדון.
אף מקום אינו חף מאתגרים וזה תמיד יהיה נכון וטוב להגיד שכאן זה שלנו. ארץ כמו שלנו, אימפריית סייבר, שמצליחה למרות כל הקשיים להתקדם היא לא דבר מובן מאליו. המוטיבציה של הילדה לא רק לשרת בצבא אלא ללכת גם לשנת שירות היא לא יותר ממדהימה בעיני.
אז מדוע בעצם שאנסה להרוס לה את האהבה הטהורה והתמימה שעדיין קיימת לה למדינה?
