חיים קטנים

לכאורה, (ובעצם לא רק לכאורה) סיפורי חיים של ארבעה חברים קרובים שהיו ביחד בקולג' בבוסטון (המקבילה של שירות צבאי או מילואים כאן בארץ} ויצאו אל "החיים האמיתיים"., כולל המשך קורותיהם עד גיל מבוגר , כמה עשרות שנים קדימה. .
אז למה אני יושבת ובוהה כבר כמה ימים אחרי סיום הספר הזה, חסרת מלים וחסרת נשימה ?

חיים קטנים מאת האניה ינגיהארה, תרגום מאנגלית אמיר צוקרמן, הוצאת כנרת זמורה ביתן, 640 עמודים
little

גילוי נאות.
ברגע שסיימתי לקרוא (לטרוף) את הספר הזה , התחלתי אותו מההתחלה. היה לי קשה לעכל את מלוא עצמתו בקריאה בודדת.
וגם עכשו , אני חסרת מלים לנוכח התיאורים והניתוחים של אירועי הספר והתנהלותם של גיבוריו. אני יודעת שזה נשמע סתום, אבל אני נזהרת שלא להתפרץ ולספר את כל השתלשלות סיפורי חייהם של ארבעת הגברים הממלאים את הספר ביחד עם עוד כעשר דמויות משנה המקנות לרומן רבדים נוספים של עומק.

"..וכך לגבי עשר. חמש-עשרה. שמונה-עשרה השנים הבאות. הילדים מספקים לבגרות שלהם תחושה מיידית של תכלית וכיוון, כזו שלא נתונה לשום משא ומתן. הם מחליטים כמה זמן ואיפה תהיה החופשה השנה. הם קובעים אם יהיה כסף פנוי ואם כן, איך אפשר לבזבז אותו. הם נותנים צורה ליום, לשבוע, לשנה, לחיים. ילדים הם סוג של קרטוגרפיה, וכל מה שצריך לעשות זה לציית למפה שהם מציגים בפניך ביום הם נולדים."

אני חוזרת ומביטה בכריכת הספר .צילום הנקרא ORGASMIC MAN, משנת 1969, מארכיון הצלם האמריקני פטר הוגאר. יותר מכל מבטאת התמונה את הויית הספר וחויית הקריאה – יופי שמימי כמעט, סודות עמוקים, ייסורים, אהבה וחמלה. מינון השילובים הללו הוא מפתיע , בלתי אפשרי ובכל זאת קריא ומושך כל כך .
כמה אני מדברת….
קראתי את הספר פעמיים כספר דיגיטלי באתר EVRIT ובקרוב אחזור אליו שוב.
אסור להחמיץ את היצירה הגאונית הזו