פרולוג:
לפני שנה בערך, במהלך חוג הכנה לבר מצווה הועלתה בפני ג'וניור הסוגיה הבאה – ניתנת לך האפשרות להתנדב בגן ילדים. האפשרויות הן: גן בשכונה שלך, גן בשכונת מצוקה או גן של ילדי זרים. במה תבחר? הוא חשב, וחשב ואז אמר: בגן של ילדי זרים, כי להם – אין מי שיעזור.
כשהציעו לי להצטרף ליום התנדבות בגן כזה, שאלתי אתו אם ירצה להצטרף, והוא אמר שכן. כשהגיע היום הוא התלבט והחליט לא ללכת, ולשלוח איתי צעצועי ילדות אהובים.
דרום תל אביב, אזור בו הממשלה והעיריה נמנעות מלספק פיתרונות לתושבים הוותיקים או למהגרים הגודשים אותו. עשרות גני ילדים פועלים באזור. ההגדרה "גני ילדים" מטעה: אלו חללים מוזנחים, מחסנים או מרתפים נטולי צוות גננות, ללא ציוד מתאים, ובודאי שללא תוכנית חינוכית. הילדים פשוט שם, מבוקר עד ערב. 13 שעות ביום. איך יתפתחו חיים שהחלו כך?
הגן של דניאלה, "אומץ" ע"י עמותת צימאון. כמו גנים אחרים הוא נמצא במרתף ללא חלונות, אך בעזרת העמותה אובזר הגן, ומתנדבים עוזרים ביציקת תוכן לסדר היום של 50 ילדים (עד גיל ארבע), דאגה לצרכיהם הבסיסיים (וחיבוק למשל, הוא צורך בסיסי), ולצרכים הספציפיים של כל ילד (בעזרת בעלי מקצוע). בעזרת המתנדבים חל שינויי בחייהם של 50 פעוטות.
הגענו כדי לעזור במסיבת יום הולדת משותפת לילדים שנולדו בחודש זה. מדי חודש מגיעות נציגות מבין בלוגריות סלונה לגן, עם שקיות, בלונים, עוגות והפתעות שנתרמו ע"י קהילת הבלוגריות.
מצאנו מרתף נטול חלונות., חלל המחולק ע"י מחיצה נמוכה לתינוקיה מצד אחד וגן מצידה השני, והילדים. הילדים פשוט מתוקים בטירוף וצמאים לתשומת לב. הושט היד וגע בם ותקבל חזרה את החיוך הכי מתוק בעולם. שאל אותם לצבעי הבלונים, ספור איתם עד עשר, שיר איתם שיר – והם יחבקו אותך.
יום ההולדת התנהל כמו יום הולדת: מפעיל אנרגטי הקפיץ והרקיד אותם, משחקים, שירים וריקודים, ואיפה איפה העוגה והנרות. מתנדבות סייעו, האכילו, הפעילו, חיבקו (וגם אנחנו, כי אי אפשר, פשוט אי אפשר אחרת). ראיתי רגעי חסד.
ארוע כזה נערך פעם בחודש, אבל מתנדבי אירגון צימאון נמצאים שם יום יום, ומשוועים לידיים נוספות, מתנדבים שיכולים לבוא לשחק, להוציא לטיול.
מישהו שיתן חיבוק, כי יש ילד שזקוק לו.
כן, אפשר לדרוש מהמדינה לעשות יותר למען כל תושבי האזור הזה, ובאותו זמן – לחבק.
ליצירת קשר עם העמותה 054-3054051 פרטים נוספים. אנא שתפו עם מתנדבים פוטנציאלים.
אפילוג:
כשחזרתי הביתה ודיברתי עם ג'וניור, הוא שאל אותי אם הילדים היו שמחים. תוך כדי שיחה הבנתי שהוא פחד להגיע למקום של ילדים עצובים, שיהיה לו קשה להתמודד עם זה.
הילדים שמחים מאוד, אמרתי לו. מי שאין לו – יודע להעריך תשומת לב וחיבוק.
הוא שאל אם אפשר שנלך שוב בפעם אחרת.
