לפני כמה חודשים הייתה איזו סערה על הכוח שיש או אין לעובדים סוציאליים במדינה והאם זה ראוי או לא. לא השתתפתי בדיון כי לא הייתה לי הכרות עם הנושא. ידעתי שיש מחלקת רווחה ברשות המוניציפלית, וידעתי שהם מסייעים באבחונים לכיתה א', ומטפלים באוכלוסיות חלשות בקהילה, אבל לא מעבר לזה. היום, לצערי, אני יודעת.
אנחנו לא אוכלוסייה מוחלשת. לא חד הוריים, לא מסובכים בפלילים ולא חולים או נכים, תודה לאל. שנינו אקדמאים, עובדים, משכנתא, ארבעה ילדים. אנשים רגילים כאלה. אבל לפני כמה חודשים היה דיווח על צעיר בנינו, מישהו בבית ספר ראה אותו עושה מעשה בעל אופי מיני. דיווח למורה, זו לעו"ס, היא אלינו, ומאז אנחנו ב"תהליך".
לתומי חשבתי שה"תהליך" נועד לטפל בנער כדי להקנות לו הרגלי התנהגות נורמטיביים בחברה. לתומי חשבתי שפקידת סעד, תפקידה לתת סעד לנזקקים. אבל לצערי גיליתי שמחלקת הרווחה היא הרבה דברים שלא כוללים רווחה, ופקידת סעד היא רק פקידה, ואין בה כל סעד.
פקידת הסעד הסבירה לנו שכרגע עומדת ותלויה תלונה במשטרה כנגד הנער, אבל ניתן להגיש לוועדה מיוחדת בקשה לפטור מתלונה אם הוא יקבל טיפול. חשבתי שזה הגיוני.
לפי הפרוטוקול עשינו אבחון פסיכולוגי לנער (2,000 ₪ בשני צ'קים) ואחרי זה אבחון מסוכנות (1,500 ₪ ) ואז פגישות שבועיות עם מטפל לפי בחירתם.
מאחר והטיפול של אותה פקידה התעכב, אני חשבתי לנהוג כהורה אחראי וללכת למטפל שאני מכירה, כדי לא לחכות להם אלא לתת מענה לילד שלי, שפעל (לפי האבחון הפסיכולוגי) מתוך מצוקה. כשדיווחתי על זה לגברת סעד, היא התנגדה בתוקף כי אין לו את התעודות המתאימות (למטפל, שבשיחה אחרת היא אמרה שהוא מוערך) ואיימה עלי שאם לא נשתף איתם פעולה היא תעביר את התלונה למשטרה.
אופס. התחלנו לאיים.
צעקתי שהיא מעכבת אותנו ויש כאן ילד שזקוק לטיפול, והיא ענתה ש"אני צודקת אבל…" הרגשתי נאנסת לעבוד איתם, בגלל איום התלונה במשטרה אבל עוד לא ידעתי עד כמה. מכל מיני מקורות באופן לא ישיר, נרמז לנו שכדאי לנו לשתף פעולה ולהיראות שותפים לתהליך (כלומר: לבלוע צפרדעים ולחייך בתודה) כי חוות דעת נכתבת גם עלינו ההורים.
מסתבר שגם אנחנו, שגידלנו את "הנער הפוגע", תחת בקרה וגם עלינו נכתבים דוחות. העניין לא הוסבר לנו באופן ישיר כחלק מהתהליך, אלא נרמז ע"י פונקציות שונות שקשורות למערך המתנשא הזה. העובדה ששחררנו לעולם שלושה בוגרים נורמטיביים לתפארת מדינת ישראל, לא עומדת לזכותינו. העובדה ששנינו אינטליגנטים, אקדמאים, נרתמים לטיפול ומשלמים בלי להתווכח מהרגע הראשון, גם לא משחקת תפקיד. מערך הרווחה עומד וצופה וגברת פקידה ממלאת פרוטוקולים, ודוחות עלי ועליו נכתבים ועוברים מיד ליד. את כל מי שהפגישו אותנו, שאלתי בתחילת השיחה: קראת את האבחון? את מבין במי מדובר? רובם נפנפו אותי וחזרו לדבר על "התהליך" ועל תרשים הזרימה שהם צריכים להעביר. לא אכפת היה להם שהילד שלי לא ממש מתאים לתיוג, לא מתנהג כמו ההתנהגות ה"רגילה" שהם תיארו, שהאירוע היה פעם אחת ולא מתמשך ושאר אפיונים.
למדתי לשמור על הפה, לא להתווכח. אני רק רוצה שנגמור את מכסת המפגשים עם מי שהם יגידו ונשכח מהם. מרגישה כמו במשטר טוטליטארי, מנסה לצמצם את ההורה האחראי שלי לנקודה זעירה בחלל. שירשם "משתפי פעולה" ושיעזבו אותנו בשקט. אין באמת עם מי לדבר שם. אולי במקומות אחרים יש עו"סים שמתנהגים אחרת. במקום שבו אני גרה, יש פקידים שעסוקים בתיוג, תיוק ועמידה בתקנים. אין סעד, אין חמלה, ולא רואים שם בני אדם, רק "מקרים" המשויכים לתרשים זרימה כזה או אחר לפי הכותרת שניתנה בראשית האירוע. עוד לפני בירור העובדות בכלל.
כמה כוח יש לאטומה הזאת בידיים. שלא תדעו בחיים.