חיים בינשטוק – יום השואה 2020

סבא חיים היה בילדותו ילד בזמן השואה. מראות קשים ראו עיניו וליבו.

אני מצדיע לסבא חיים ולהוריו שהגיעו לארץ ישראל והקימו משפחה כאן בארץ ישראל, לתפארת מדינת ישראל!

אני רוצה לספר לכם את הסיפור של סבא שלי, חיים בינשטוק.

יום השואה – לזכור ולא לשכוח!

סיפורו של סבי חיים:

"נולדתי בפולין בתאריך 18.07.1938 בעיירה קטנה בשם לושיצה. לאחר שנה התחילה המלחמה והגרמנים פלשו לפולין בשנת 1939. רוב אנשי העיירה היו מאוד דתיים.

עשרה אחים היו לאמא ולאבי היו ארבעה אחים, כולם נספו עם משפחותיהם במחנות ההשמדה או במחנות העבודה השונים.

אבי מרדכי האמין ברעיונות המפלגה הקומוניסטית ולא היה דתי כלל.

הוא ניסה לשכנע את כל אנשי העיירה היהודים לברוח כי הגרמנים בדרכם והם יהרגו את כולם.

אבי גם ניסה בכל דרך לשכנע את כל המשפחה בייחוד את האחים של אמו, אך אביה (סבא שלי) היה רב ואף אחד לא הסכים לברוח ולעזוב, הם האמינו שאלוהים יהיה איתם ויעזור להם בכל.

אבי מרדכי לקח את אמא ואותי (אני בן שנה) וברחנו ליער הסמוך לעיירה ושם

התחבאנו לפחות שנה.

הגרמנים מדי פעם היו נכנסים ליערות ומחפשים יהודים.

לדברי אבי העצים היו צפופים והם התחבאו בתוך העלים ואין אוכל ומים במשך חודשים , אבי היה הולך לעיירה וגונב מעט לחם מהפולנים.

יום אחד תפסו אותו הפולנים ודקרו אותו בידו, כל ניסיון להשיג כיכר לחם או מעט מים היה מסוכן. היער הפך להיות מסוכן מאוד והם חיפשו דרך אחרת לברוח מהאזור הזה.

באזור ביו רכבות משא שנסעו למזרח אירופה והם החליטו לעלות על אחת הרכבות מבלי לדעת לאן נוסעת הרכבת, העיקר לברוח מהאזור ומהגרמנים.

התנאים ברכבת היו קשים מאוד: ללא חלון וללא אוויר, קור עז, ללא אוכל ומים.

הרכבת הייתה נוסעת ימים כלילות ומדי פעם שהייתה עוצרת, אבי היה יורד ומנסה להביא מעט אוכל מהשדות של המקומיים.

ככה במשך ארבע חודשים בדרכים בין לבין יורדים מהרכבת מוצאים אוכל וממשיכים מבלי לדעת לאן, וכך הגענו לשטח בשליטה רוסיה מבלי שנדע.

הרוסים עצרו את הרכבת, אספו את האנשים שעליה והעבירו ושלחו את כולם לרכבת נוספת לכיוון סיביר.

לאחר עוד נסיעה ארוכה הגענו לסיביר הקפואה. שם שלחו את אבא למחנה עבודה וחילקו את האנשים לקבוצות, כל קבוצה הייתה צריכה לחטוב עצים ביערות בקור מקפיא על מנת לקבל מעט לחם, מרק ומים מלוכלכים. לכל קבוצה היה מכסה של עצים שהיא הייתה צריכה לחטוב, קבוצה שלא היה לה את הכמות היומית המספיקה לא קיבלה את מנת האוכל היומית.

אחרי תקופה של שנה במחנה העבודה שכללו קור עז, מחסור במזון ומחלות רבות החליט אבי שננסה לברוח שוב ולמצוא מקום אחר יותר חם להיות בו.

יום אחד הוא לקח את המשפחה הקטנה שלנו ועלינו על אחת הרכבות – מי שנתפס קיבל לפחות 10 שנות מאסר.

באחת העצירות של הרכבת ירדנו מהרכבת והתחלנו ללכת לעיירה קרובה.

אבי מרדכי הלך לגויים ועבר מבית לבית וביקש עזרה קצת אוכל ומים, היו גויים שעזרו מעט והיו כאלה שלא היו מוכנים לעזור כלל וגירשו אותו בבושת פנים.

באחד מן הפעמים אבי נכנס לבית של גויה שהייתה אלמנה וביקש ממנה שתיתן לנו מחסה והוא יעבוד עבורה תמורת מזון. האלמנה הסכימה וחיינו שם תקופה די ארוכה. אבא היה עובד בשדות, היה אוסף את התבואה ועובד עם בעלי החיים.

כך חיינו שם תקופה אמא – לאה הייתה עוזרת לגויה, ואבא היה מבצע את עבודות המשק. כך עברו להם החודשים והיה לנו מחסה, מספיק אוכל לכולם, לא היה קר.

אחרי תקופה מסוימת החלו להגיע אנשי משטרה רוסיים ואנשי משטרה חשאיים בלבוש אזרחי, הם לא אהבו את היהודים ולא אהבו את הרעיון שהיהודים חיים שם.

אבי מרדכי היה מתעסק סחר חליפין – אם הייתה פרה שמיועדת לשחיטה הוא היה שוחט אותה ומוכר את בשרה בשווקים, חלק היה משאיר לנו וחלק משאיר לאלמנה.

יום אחד הגויים בעיירה הלשינו על אבא ובאו אנשי המשטרה החשאית ורצו לקחת אותו לבית הסוהר.

אבא נתן להם הרבה אוכל מהפרות ששחט ומזג להם וודקה וניסה לשחד אותם, הם השתכנעו ובמזל עזבו אותו לנפשו.

המשטרה המשיכה להגיע לעיתים קרובות ולחפש יהודים אז אבא גנב סוס עם עגלה וקצת אוכל וברחנו גם משם.

נדדו באזור החם של רוסיה ואחרי ימים ולילות של נדודים (השנה הייתה בערך 1943 או 1944) אבי מצא בית באחד הכפרים שהסכים לתת למשפחה מחסה באסם תמורת עבודה.

גרנו באסם מתחבאים מפני הרוסים ומפחדים שמא יסגירו אותנו לשלטונות,

אבל הרוסים לא אהבו את היהודים, ותמיד התנקלו ליהודים.

וכך עברנו מכפר לכפר ומעיירה לעיירה בשביל לשרוד.

אני זוכר עוד שגרנו אצל גוייה ויום אחד כשאבי ואמי הלכו לעבוד ,אני נשארתי לבדי והייתי מאוד רעב. כל זמן שהיינו רעבים והגויה רצתה לתת לנו מעט לחם אז היא ביקשה שנצטלב ורק אחרי זה נקבל מעט מרק ולחם. ואני בתור ילד קטן רק רציתי לאכול אז הצטלבתי וקיבלת לחם ומרק. יום אחד כשאמא חזרה היא רצתה לתת לי מעט אוכל ואני הצטלבתי מהרגל. אמא -לאה ראתה אותי, תפסה את ראשה פרצה בצעקות ונתנה לי סטירה. היא ניסתה להסביר לי שאני יהודי ואסור לנו להצטלב ואני בתור ילד קטן לא הבנתי יותר מדי, העיקר שאני אקבל מעט אוכל.

כעבור מספר ימים אמי רשמה אותי לחדר ללמוד אצל רב תורה ויהדות וגם שם לא היה שמח, היו נותנים מכות על הידיים אם לא הבנת או ידעת לקרוא.

אבי מצא חווה וגרנו שם מספר שנים והוא עבד שם עד שנת 1945.

אחרי תקופה מסוימת שמענו שמועות שנגמרה המלחמה ורק בזכות אומץ ליבו וחוכמתו של אבי הצלחנו להישאר בחיים ולשרוד את המלחמה!

אבי החליט שננסה לברוח מרוסיה בחזרה לאירופה לכיוון פולין לשטח שבשליטת האמריקאים.

התארגנו 50-60 יהודים בניסיון להגיע לגבול האמריקאי והתחלנו ללכת ביערות.

בדרך תפסו אותם שני רוסים עם נשק והלכו יחד עם כל השיירה , אבי סחב אותי בידיו בחלק מההליכה ביער וחלק מהזמן אני הלכתי ברגל , הרוסים רצו כסף וזהב ואמרו ללכת 'ישר ישר' ואז נגיע לגבל האמריקאי, כל המשפחות הוציאו את כל רכושם האחרון שנשאר להם (טבעות כסף ותכשיטים) ובתמורה החיילים הרוסיים שיחררו אותנו להמשך דרכנו.

ואנחנו הולכים והולכים שעות ימים ופתאום מסתבר שהרוסים עבדו עלינו והלכנו בכיוון ההפוך והגענו לגבול של הרוסים. ואז שוב צריך לחזור חזרה ושוב להגיע לגבול וכך המשכנו ללכת במשך ימים ולילות, אין לחם אין כלום, רעב קשה מתמיד, היינו מגרדים מהעצים את שרף וזה מה שהיינו אוכלים.

היה כביש אחד ומשני צדדיו היה יער, ביום היינו הולכים בתוך היער מהפחד שיתפסו אותנו ובלילה היינו הולכים לאורך הכביש, הפעם בכיוון הנכון, כך קיוונו לפחות.

המשכנו ללכת ביער שבועיים רצוף

מחפשים את הגבול הארור. באחד הלילות שמנו קולות של כלבים וידענו שהגענו לגבול האמריקאי, שמחנו כל כך!

האמריקאים אספו את כל הקבוצה של היהודים, אני הייתי הילד היחידי בקבוצה,

והם לקחו אותנו למחנה עקורים

(מחנה עקורים –בעלות הברית הקימו למענם מחנות מיוחדים, בעיקר בגרמניה, אוסטריה, ואטליה, שם הם חיו בצפיפות גדולה. 250,000 פליטים יהודים שכנו במחנות שניהל הג'וינט.

בשטחי הכיבוש הסובייטי לא הוקמו מחנות נפרדים ליהודים, כי הסובייטים סירבו להכיר בכך שמצבם שונה ממצב שאר הפליטים)

שם במחנה נתנו לנו דייסות והרבה אוכל וכיוון שלא אכלנו הרבה זמן ואכלנו מהר והרבה התחלנו להרגיש רע.

לאחר מכן העבירו אותנו למחנה עקורים בגרמניה עם האמריקאים מחנה בשם leep haym (שם של עירייה) שם חיכינו לנסוע לישראל או לאמריקה .

במחנה הזה היינו עד תחילת שנת 1947.

יום אחד בתחילת 1947 הגיעו שליחים של הסוכנות היהודית והם ניסו לשכנע אותנו לבוא איתם ולעלות לארץ ישראל. ואני בן 6 וחצי הגיעו הרבה משאיות וכולם עלו ונוסעים, לאן נוסעים? אף אחד לא יודע. הם העלו את כל היהודים ונסענו מגרמניה לכיוון צרפת, נסיעה של 24 שעות. נסענו יום ולילה עם ברזנט סגור שחלילה לא יראו את היהודים.

הגענו לצרפת לעיירת נמל בשם "סט" – נמל קטן ושם חיכנו כמה ימים. לאחר מספר ימים לקחו אותנו והעלו אותנו לאונייה גדולה. לאונייה קראו אקסודוס (Exodus)

חילקו אותנו לקבוצות ולכל קבוצה נתנו דרגשים של מיטות לישון עליהם.

התנאים באוניה היו קשים מאוד,

האניה היתה צפופה ודחוסה היו דרגשים אחד על השני, מחנק אדיר , אי אפשר לנשום ולזוז , כל הזמן חושבים מה נאכל

ואיך נוכל להמשיך לשרוד. בעקבות התנאים הקשים היו באוניה מחלות רבות.

באוניה הניפו דגל של פנמה, כי העלייה לארץ ישראל לא הייתה חוקית לפי הבריטים.

ההפלגה נשמכה כ6-7 ימים, כולם היו מקיאים, הריח היה נוראי והמחנק היה אדיר.

הבריטים עקבו אחרי האקסודוס כבר מהרגע שיצאנו מצרפת והם ידעו שאנחנו מתכננים להפליג לארץ ישראל והם הזהירו שלא נתקרב לארץ.

לאחר כמה ימי הפלגה הגיחו סביבינו משחתות בריטיות, הם קראו ברמקול לא לנסוע לכיוון ארץ ישראל והם הפליגו לצידנו ורצו שנפליג אחריהם. הקפטן לא הסכים לעקוב אחריהם ובעקבות כך הם התחילו לנגוח בחוזקה באוניה שלנו בניסיון להכניע אותנו. האוניה שלנו הייתה מעץ והתפרקה לחתיכות, הבריטים עם אוניות מברזל מעכו את האוניה ואף הרגו מספר אנשים מהאוניה. נוסעי האוניה אקסודוס החליטו להילחם בבריטים וזרקו על הבריטים בקבוקים וחפצים נוספים, כל מה שהצליחו העיקר לנסות ולהיאבק בהם.

הבריטים מצדם המשיכו להתקרב לאונייה וחיילי הקומנדו שלהם פלשו לאוניה שלנו. לאחר התנגדות מצד היהודים הצליחו הבריטים להשתלט לבסוף על האוניה של היהודים. האוניה הייתה הרוסה וחבוטה וגררו אותנו לנמל חיפה בליווי משחתות בריטיות.

כאשר הגענו לחיפה הבריטים הורידו את כולם והעבירו אותנו לשלוש אוניות משא בריטיות. אמרו לנו שיקחו אותנו לקפריסין, וכך לאחר מסע מפרך כף רגלנו דרכה רק לכמה דקות בארץ ישראל ושוב לצערנו הרב נאצלנו להפליג לקפריסין.

גם באניה הזו היה צפוף ודחוס ואני זוכר שרק רציתי לנשום לראות קצת ים אז החלטתי (אז ילד קטן) לעלות במדרגות ולפתע מישהו בעט בי בעין ועפתי מכל המדרגות ושכבתי על הרצפה – בסך הכל רציתי לנשום קצת אוויר.

באניה היה מגעיל ומחניק כולם היו מקיאים והיה סירחון מטורף.

אנחנו מפליגים לקפריסין , מפליגים ומפליגים ובטוחים שאנחנו עוד מעט נגיע אך עברו יום יומיים ואז ראינו שאנו לא בדרך לקפריסין אלא מפליגים שוב לצרפת בחזרה.

בצרפת, הבריטים רצו להוריד את כל האנשים, אך האנשים לא היו מוכנים לרדת בצרפת והבריטים החליטו שרק מי שחולה או בהיריון ירד.

אמי הייתה בהיריון מתקדם בחודש תשיעי עם אחותי רבקה ולכן אנחנו היינו בין היחידים שירדנו בצרפת.

בצרפת לקחו אותנו למחנה של הג'וינט והיינו שם 8 – 9 חודשים כך שרבקה אחותי בעצם נולדה בצרפת.

היינו שם עד שנת 1948 ולאחר קום המדינה עלינו לארץ ישראל עם האניה "טרנסילבניה", שהפליגה לנמל חיפה.

לאחר ההגעה לארץ היינו תחילה בעפולה ואח"כ בטבעון ורבקה התינוקת הייתה חולה מאוד והיתה בבית חולים בעפולה. לפתע מודיעים לאמי שהתינוקת שלה מתה וכעבור מספר שעות מודיעים שהם טעו והיא חיה, ואמי נכנסה לטראומה , צעקה ונשברה ומאז היתה שבורה לגמרי.

היא אושפזה בעפולה למספר חודשים ונטלה כדורים למצבה הנפשי.

יום אחד אבי אמר לי תשמור על רבקה אחותך הקטנה (ואני בן 9 או 10) ואל תיתן לאמך לצאת מהבית, ופתאום אמי אומרת שהיא רוצה לצאת מהבית ואני אמרתי לה לא לצאת והיא עמדה מולי ואמרה לי שהיא תחנוק אותי..! – אני התחלתי לבכות ורק הייתי בן 9 או 10 עדיין ילד.

אמי חיפשה כל הזמן את משפחתה את עשרת האחים והאחיות שהיו לה בשם משפחתה הקודם רוזנקינד והיא האמינה מאוד שהאחים שלה בחיים וזה שבר אותה מאוד לחפש אותם ולא למצוא…

אמי לא היתה במצב נפשי טוב ,רוב הזמן מאושפזת כך שאני צריך לשמור על רבקה. רוב הזמן אכלנו רק לחם עם ריבה.

כשעזבתי לצי הסוחר בגיל 21 רציתי לנסוע לאמריקה ובבית המצב היה בכי רע.

אמי היתה מזכירה את היטלר לפחות פעמיים ביום כל יום ,כל הזמן היו בעיות בבית והייתי צריך לשמור על הוריי.

עבדתי בצי הסוחר 4-5 שנים והייתי בא לשבוע הביתה.

אבי לא רצה שאשאר בצי הסוחר אז הוא הכיר לי את מרים – אשתי, אבי היה מייצר נעלים לילדים ולאבא של מרים היתה חנות נעליים וכך הוא הכיר לי את בתו מרים הנפלאה , אשתי הנהדרת והטובה שדואגת לי ואני אוהב ומעריך אותה מאוד, הנשמה של חיי.

ולסיום אני מבסוט שהצלחתי להקים משפחה לתפארת ילדים נכדים כלות כולם נהדרים.

ובכך ניצחתי את הנאצים.

לזכור ולא לשכוח".

עדותו חיים בינשטוק.