חיה לי בין שני עולמות

בחורה עם מחשב נייד

עולם

נכון שלכל אחד מאיתנו יש את הפחדים שבאים אליו בלילה.

נכון שלפעמים עוברת במוחנו מחשבה מפחידה על כל מיני דברים.

נכון שאנחנו שואלים את עצמנו, במיוחד כשאנחנו שומעים על מישהו אחר, מה היה אילו זה היה קורה לנו, למישהו קרוב לנו.

 אז זהו… שלי זה קרה!!

הפחדים האילו שבאו בלילה, התממשו

זה כבר לא מה היה אילו, זה כבר היה!!

וככה אני חיה לי במקביל בין שני עולמות

עולם השיגרה – השיגרה הבריאה, השמחה, ללא מחשבות פחדים ושאלות. עולם של לקום כל בוקר, לעשות את הדברים שאני אוהבת לעשות וגם את אילו שלא, להתנהל כאילו מעולם לא הייתי חולה, עולם של העבודה, של הספורט, של הילדים, של הזוגיות, של החברה, של המשפחה, של התפקוד הקרוב למלא.

ויש את העולם השני – העולם של הבדיקות, הכאבים, החולשה, עולם של העצב על מה שאבד, עולם של התסכול והרצון לחזור למה שהיה. עולם של מצבי הרוח, הרגישות והשיכחה. כן יש דבר כזה שנקרא כימו בריין ולוקח לו זמן עד שהוא עובר. ובנתיים אני חייה בעולם מלא רעשים, רגישויות, שיכחה ובלבול. עולם של פחד שפתאום תוקף ומעלה שאלות. עולם שקצת מורד ברפואה האלטרנטיבית שתמכה בי, בתזונה שעזרה לי.

עולם של מעקב תקופתי כל חצי שנה בדיקה.  בדיקת mri ראשונה לאחר הניתוח. יום שני 1:30 בלילה נוסעים לאסותא, כמה מוכר. הרופא מחפש וריד. דוקר, דוקר ושוב דוקר – לא מוצא. עובר ליד השנייה דוקר ומוצא – אומנם 10 חודשים אחרי הכימו אבל עדיין הורידים לא השתקמו (כמו עוד כמה דברים אחרים). שוב סימנים כחולים – זכרונות נשכחים שעולים.

הטכנאית פותחת את החלוק, מסתכלת, שואלת שאלות תוהה מי ניתח מי קיעקע, מתרשמת. נכנסת למכונה. אוזניות על האוזניים הראש למטה, הידיים מושטות קדימה והחזה מונח בדיוק בין שני החורים המיועדים לו. המכונה מתחילה לזוז, הרעש מתחיל לדפוק ואני שטה לי בדמיוני למחוזות יפים, משננת במוחי "הכל בסדר" "הכל בסדר" "אין סיבה שלא יהיה בסדר". זהו השקט חוזר, אני יוצאת מהמכונה מתלבשת וממשיכה לדרכי.

שבוע וחצי "בדיקת מעבדה חדשה התקבלה מאסותא" נשלחת הודעה. נכנסת לאתר במהירות עם הקוד שקיבלתי "נא לפנות לרופא המטפל" אז בשביל מה קיבלתי קוד, זה אומר שמשהו לא בסדר?

מתקשרת לאסותא מתברר שיש תקלה, חותמת על מסמכים כדי שישלחו לי את הבדיקה – מחכה

טוב בלחכות יש לי מומחיות ענקית – שנה חיכיתי. חיכיתי לסיים את הכימו, חיכיתי לניתוח, חיכיתי שהשיער יגדל, חיכיתי שהמשקל ירד, חיכיתי שהכוחות יחזרו, חיכיתי שהכאבים יעלמו, חיכיתי שהמצב רוח יעלה, חיכיתי שהנאה מהאוכל תחזור, חיכיתי להחלים – חיכיתי……

יום שלישי משרד הפנים אני והילדים מחכים לעשות דרכונים – שיגרה בריאה של נסיעה שמתעתדת

טלפון על הקו מכון אונקולוגי אסותא – "שלום יפית זו ד"ר ז'בליוק אז ככה היום היתה התיעצות והראתי את הבדיקה לעוד רופאים וכולם חושבים שזה נמק שומני אבל….."

רגע, רגע, רגע….. מה? על מה את מדברת? ובכלל למה היא מתקשרת אני תוהה במוחי, משהו לא בסדר? הדמעות מתחילות לזרום במורד עיניי

"רגע אני לא יודעת על מה את מדברת" אני שומעת את עצמי אומרת לה

"אה, את לא ראית את הבדיקות" ד"ר ז'בליוק עונה "לא, לא הצלחתי לראות. ראו משהו בבדיקות?" הלב מתחיל לדפוק, הנשימות מתחילות להיות מואצות, הדמעות לא נעצרות. אני יוצאת החוצה מה זה צריך להיות עכשיו, מה???

"אל תדאגי אני לא חושבת שמשהו לא בסדר אבל את צריכה לעשות אולטראסאונד ואולי ביופסיה כדי שנדע בבטחון"

בוםםםםם פצצה נפלה עליי והטיסה אותי בשנייה שנה לאחור. אולטראסאונד – ביופסיה – שני גושים – סרטן – כימו – כריתה ושחזור…….. WTF אין מצב ששוב אותו סרט

"יתקשרו אלייך כדי לקבוע לך תור, אל תדאגי" השיחה מסתיימת ואני במנהרת הזמן תקועה בעבר, בעבר המר.

יום רביעי מגיעה לעבודה, המחשבות טסות, אשכרה מנהרת הזמן, אותם רגשות, אותם פחדים אותו חוסר ודאות אותו עולם…. כן העולם ההוא השני שאני מדחיקה, מזיזה הצידה

כלפי חוץ כולם חושבים שהכל בסדר, צוחקת, עובדת, מתעמלת אבל בפנים סערה שמציפה הכל למעלה כמו סופת הוריקן ששואבת את מה שהשתקם. ההבדל הפעם שאני בוחרת להיות בתוך הסערה הזו לבדי. לשם מה עליי שוב לסחוף אחרי את כל מי שהיה מסביבי. כולם כבר חזרו לשיגרה, בטוחים שגם אני חזרתי לשיגרה אז מוטב שאשאיר את זה כך. כל אחד בשיגרתו וענייניו וכך צריך להיות.

רק בלילה הסיוטים מגיעים חלומות על רופאים שמגיעים עם מזרקים ענקיים, על תוצאות שאומרות שהסרטן חזר, על חוסר ידיעה מה לעשות עם המצב שלי. ובבוקר מתעוררת לעוד יום של שיגרה כאילו כלום לא קרה. שיגרה??? ואולי מעתה זו תהיה השיגרה שלי…. שיגרה של בין הבדיקות?

ובבית מסתובבת כמו סהרורית, הודפת, עצובה, בוכה ומחכה….

יום חמישי טלפון על הצג "דליה ממוגרפיה" שוב עפה בטיל לאחור. אותה דליה המקסימה התקשרה אליי לפני שנה כשהייתי צריכה דחוף ביופסיה, כדי לעזור לי להשיג את הכירורג שלי, אותה דליה אמרה לי שאולי כדאי שאבוא לקחת את הבדיקות שיהיו לי ביד, אותה דליה ידעה כבר שיש לי סרטן ואותה דליה מתקשרת אליי שוב. "עוד שבועיים יהיה לך תור הרופאה בחו"ל". נזרקת שוב ושוב אחורה – קדימה, אחורה – קדימה. עבר-הווה שיגרה שיגרה שיגרה….

מחכה שבועיים, מורטת את השערות שצמחו, הודפת את המחשבות שעולות וממשיכה בשיגרת עולמי

אבל איזו שיגרה ? העולם של מי שלא היתה חולה או העולם של מי שהיתה חולה??

יום שני הולכת לעבודה – שיגרה, יושבת בעבודה – שיגרה, חושבת מחשבות על אולטראסאונד, ביופסיה, סרטן – שיגרה???

מגיעה לאסותא נועה חברתי הורודה והאהובה מחכה לי, היא יודעת בדיוק מה עובר עליי, היא מרגישה את זה בגופה והיא באה להיות איתי לחכות איתי.

מחכה מעט זמן "אלמליח יפית" נכנסת, מורידה את הבגדים, נשכבת על המיטה והתחושות בגוף כל הזמן מחזירות אותי לאחור, לרגע הגילוי, לביופסיה – רועדת מבפנים, הלב פועם בחוזקה – מחזיקה את עצמי חזק חזק לא להתפרק

המכשיר מונח על החזה, וכמו בפעם הקודמת מנסה לקרוא את פני הרופאה. "למה עשית את הניתוח" היא שואלת ואני עונה ותוך כדי חושבת "למה היא שואלת אותי? היא רואה משהו?"

בודקת, מסתכלת במסך, בודקת מסתכלת ואני מסתכלת עליה, על פניה – כלום אין שום הבעת פנים.

מניחה את המכשיר ועכשיו גזר הדין ? עוברת מחשבה במוחי

"אז יש לי שתי בשורות" היא אומרת . שתי בשורות? למה הכוונה? אחת טובה אחת רעה? מה היא הולכת להגיד לי עכשיו…. נו תגידי כבר!!

הבשורה הראשונה שמה שראו בבדיקת הmri לא רואים באולטראסאונד, אבל לא תמיד רואים גידול סרטני באולטראסאונד והבשורה השנייה ,שאי אפשר לעשות ביופסיה בגלל המיקום ובגלל הניתוח אז צריך לעשות בדיקה חוזרת עוד חצי שנה.

ואני מתחילה לשאול קושיות. "אני רוצה להבין, אז אני צריכה לחכות חצי שנה ואם זה יגדל אז סימן שזה סרטני ואם זה לא יגדל אז זה נמק שומני?"

הרופאה מתבוננת בי: "אין אפשרות אחרת, אי אפשר לעשות ביופסיה, ובכלל שלחו אותך מוקדם מידיי, עברת ניתוח קשה מאוד והגוף עדיין מחלים ממנו (ספרי לי על זה) הוא מגיב לניתוח ומצטלק ורואים דברים בmri"

קמה מהמיטה, מתלבשת ורגע לפני היציאה שוב שואלת "אם זה היה גידול סרטני היית רואה? את חושבת שזה נמק שומני?" והרופאה לא ממש עונה תשובות ברורות אני חושבת שזה נמק שומני אבל צריך לחכות חצי שנה ולראות.

יוצאת מהחדר עם פנים לא ברורות, נועה מקבלת את פניי בשמחה, אני רואה שהיא מחכה לראות את התגובה. ואני עם פנים מבולבלות. אני רוצה להבין זו בשורה טובה או רעה? אני צריכה להיות רגועה או לא? אני צריכה לשמוח או לא? לא רואים באולטראסאונד וזה משמח אבל מצד שני הרופאה אמרה שלא תמיד רואים גידול סרטני. אי אפשר לעשות ביופסיה וזה לא משמח כי ביופסיה היתה נותנת תשובה ודאית. צריך לחכות חצי שנה לבדיקה חוזרת ועד אז….. לחיות בפחד, לחכות שיגדל משהו…. איך אני אמורה להגיב לתשובה הזו? מה אני אמורה להרגיש?

חוסר בהירות, אי ודאות, לחכות……. כבר אמרתי שסיימתי בהצטיינות את המסלול הזה. קיבלתי 100 בכל הקורסים במיוחד בקורס של הסבלנות – הצטיינות יתרה!!!

חיה לי בשני עולמות במקביל – עולם השיגרה ללא הצל המשתרך ועולם השיגרה בצילה של המחלה. מבינה שככה הולכים להיראות חיי, תמיד הם יהיו בצילה של המחלה, תמיד הפחד הזה יהיה מנת חלקי השאלה היא איפה אני אניח אותו. האם הוא יצעד לפניי, יראה לי את הדרך יוביל אותי?

או שיהיה תמיד אי שם מאחור, ישתרך לו באיטיות ואני לא אחכה לו, אני אמשיך בדרכי, ארוץ לי בה בחופשיות ובשחרור. ואתן לו מקום פעם בחצי שנה כשאלך להבדק. (זה חזק ממני) אומר לו שלום, בכלל לא התגעגעתי, אבל אתה חלק ממני ואחרי הבדיקה אתה שוב הולך לאחור להשתרך באיטיות אחריי.

אז יש לי משימה חדשה – ואני טובה במשימות חדשות

להמשיך בחיי, לחיות בין המחשבות והפחדים שלפעמים יתעצמו ולפעמים יעלמו, (וביננו למי אין מחשבות ופחדים) להתמקד בהחלמתי הפיזית והנפשית כי יש עוד עבודה

ותמיד לזכור להודות לעולם – ולהמשיך בשיגרה? איזו….. השיגרה שאני אבחר לעצמי ומבטיחה לכם שהיא תהיה שיגרה בריאה ואופטימית.

אז…..
"תודה לך עולם תודה
שהבאת אותי לכאן
לסיר הזה המבעבע, המעלה עשן
על הדרכים הנכונות שהולכת אותי
ולא בחרתי
על ים האהבה ששפכת בי
וכמעט טבעתי

תודה לך עולם תודה
שהבאת אותי לכאן
על שהטחת בפניי את האמת ואת הזמן…
על הקוצים שזרעת לרגליי
ובזכותם נשמרתי
על עמודי האש במעבריי
ובכל זאת עברתי

אבל פגשתי קרן חום
ממיסה הרים של קרח
הארה של חסד ואור בליל ירח
יש טוב אחד שמסתתר בעמק הכזב
תודה לך עולם שסיפרת לי עליו

תודה לך עולם תודה שהבאת אותי לכאן
אל ארץ נוטפת דם ואש
ותמרות עשן
על אנשי המעלה שהצבת בדרכי הפתלתלה
ועל הגורל שכתבת לי עוד בהתחלה

שלא ייבשת את דמעותיי
והנחת להן לזרום
ועכשיו הן אגם ילדות, מקלט מהתהום
תודה לך עולם על החושך
על הסיכוי שיתבהר
ועל טיפה קטנה של אושר
כשכבר חשבתי לוותר"

[youtube https://youtu.be/10L5WZa3WmA תודה לך עולם תודה/ קרן פלס ורמי קליינשטיין]

   קרן פלס ורמי קליינשטיין