חזרתי. מקסימום זה יצליח

בנקודת זמן שבה אני נמצאת, ברור לי שאני צריכה להמציא את עצמי שוב מחדש. אני רק צריכה להזכיר לעצמי איפה השארתי את הכנפיים המצמיחות בפעם האחרונה

כל אחת והבית שלה
כל אחת והבית שלה
צילום: שירן כרמל

נכנסתי לבדוק. פעם אחרונה שהייתי כאן בבלוג בסלונה היה ב 2015, מאז לא ביקרתי כאן. הבלוג שנפתח אז תחת השם ״כל אחת והבית שלה״ היה מיועד לתמוך במשרד התיווך שפתחתי. המטרה היתה לכתוב על כל מה שקשור לבית, משפחה והחיים עצמם. כל מה שלא קשור למילים למכירה/ בבלעדיות/ חייבים לראות/ מציאה. מהר מאוד הסלוגן תפס ולימים גם הפך להיות השם הרשמי של העסק. איכשהו הבלוג שפתחתי אי שם עבר להיות כתוב על דפי הפייסבוק, פעם בדף העסקי, פעם בדף הפרטי, והדבר הזה שאב אליו אלפי נשים באופן שהצליח להלחיץ אותי, מודה.
עם הזמן הכתיבה גם נהייתה פחות אישית, פחות חשופה, כאילו נסגרתי, השארתי לעצמי את האמת הפנימית. כששאלו אותי למה הפסקתי לכתוב עניתי שאני לא מגיעה לזה, אין לי זמן. אבל האמת היא שהתחושה היתה יותר כמו מחסום כתיבה, אמנית עאלק. והאמת היותר מדויקת היא שהרגשתי חשופה מידי. ככל שהעסק התקדם והצליח הרגיש לי שאני צריכה להגן על עצמי, ועטפתי את עצמי ברשת הגנה וחומות רק כדי לא להיפגע.

השבוע הצטרפתי לקורס שבו המשימה השבועית היתה לפתוח בלוג בסלונה ולכתוב את עצמי. זה הצחיק אותי נורא. מי היה מאמין שדווקא מהמקום הזה אחזור לכתוב כאן. האמת? התגעגעתי. מרגיש לי נעים, מוכר ומוגן.

בחודשים האחרונים אני מחפשת את הדרך חזרה לעצמי, מנסה להבין מה השלב הבא בחיי. סה״כ העסק עובד מצוין, ולפני שנה נולד עוד עסק חדש משותף עם הבעל, חלום שתמיד השתעשענו בו והצלחנו להגשים על אף הקשיים והאתגרים שבדבר. הילדים גדלו, ניהול הזמן נהיה יותר מובן, ויחד עם זאת אני מרגישה שאני צריכה לעשות פאוזה ולהתבונן על הכל מהצד. בנקודת זמן שבה אני נמצאת, ברור לי שאני צריכה להמציא את עצמי שוב מחדש.

המפגש היום יומי עם בעלות עסקים כמוני הוביל אותי בשנה האחרונה אל תוך עולם חדש ולא מוכר שבו מצאתי את עצמי נשאבת לחיפוש עצמי והתבוננות פנימית עמוקה. הנה אני במפגש תטא הילינג פוגשת את התת מודע, צוללת לזכרונות ילדות ובוכה. פשוט בוכה. איזה משחרר זה לפגוש חלקים מהתת מודע. והנה אני מסיימת 12 מפגשים של אימון אישי עם מישהי שקוראת לעצמה מעצבת שינויים. אלוהים, למה אני צריכה לעצב את עצמי מחדש? מה היא רוצה להגיד לי בכלל? אבל וואלה זה עבד. והשינוי הפנימי מביא איתו גם שינוי חיצוני. החיצוני משפיע גם על הפנימי. וכל מפגש כזה מקרב אותי אל האמת שחבויה שם בקרקעית.

קרדיט: pixabay

יש לי עוד כל כך הרבה חלומות ויעדים. ויש שם כל כך הרבה חסמים.
כדי להתמודד איתם אני חייבת לעבור מסע עם עצמי.
וחלק מהמסע הוא לחזור לכתיבה האותנטית. זו שהיתה לי פעם בשיא הטבעיות ונעלמה לה עם הזמן.
יש בכתיבה משהו משחרר ואמיתי. מסדר את המחשבות מחדש.
יש בי ידיעה שאני הולכת לפגוש את עצמי אחרת ולעוף רחוק ממש, אני רק צריכה להזכיר לעצמי איפה השארתי את הכנפיים המצמיחות בפעם האחרונה.

חזרתי. מקסימום זה יצליח.