חזרה בתל אביב

בחורה עם מחשב נייד

לפני חמישה ימים יצאתי את ביתי בפורט א- פרינס כדי לחזור הביתה. ערב לפני כן הופתעתי כאשר ארוחת ערב של פרידה הפכה לדביר תודה, מילות געגוע וחיבוקים חמים.

טיסה רדפה טיסה, ואני קראתי לי ספר מעניין על האיטי, נהנית מהשקט היחסי של מסע ללא טלפון, עקב בעיות התחברות. רב הזמן חשבתי על האיטי ועל כמה אני מתגעגעת, כבר. לאנשים, לילדים, לכישוף שהמקום הסה מטיל על אנשים שבאים אליו, מושך אותם חזרה.

לא ידעתי מה ארגיש כשאראה את בן זוגי בשדה אחרי שלושה חודשים ארוכים, שלא שינו אותי, אבל הוסיפו בי רבדים שונים.

ושמחתי בלי להתרגש מהחזרה הביתה, למשפחה, לחברים, לארץ הזאת. להיכנס לרכב ולשמוע שירים ישראליים, לדבר בעברית, לנשום את הארץ.

וכשראינו את חופי תל אביב התרגשתי, וכשנחתנו הזלתי דמעה, מסתבר שממש התגעגעתי, הימים הארוכים בצד השני של העולם תפסו לי את מרווחי הנשמה, וכשמנגנון הגעגוע שלי חזר לפעול, הוא ידע איך לעשות זאת בדרך מופלאה.

והמפגש בשדה היה שווה את ההמתנה.

שרון מיכאלי- רמון
מומחית לחינוך גמיש ומישחוק, חינוך באזורי אסון, מנתחת התנהגות ומנחת מחנכות והורים, מפתחת שיטת התנועה ההדדית ויזמת TOGI http://www.facebook.com/people/Sharon-Ramon/608627297