חושפת שיניים

עד לתחילת הטיפולים בספטמבר האחרון, הספקתי לעשות קולות של כאילו רוצה לטפל בשיניי הכואבות, אבל לא באמת עשיתי את זה. דחיינות היא רעה חולה, שיושבת בתוך הראש ומנקרת ברגעים השקטים, בהם היינו רוצים דווקא לנוח. מצד שני, אם משהו לא באמת בוער, יש לנו, האנשים, נטייה לא לטפל בו.

בגיל שבע הגעתי לראשונה לרופא שיניים. למיטב זכרוני בשנות השמונים לא היתה מודעות כמו היום להיגיינת השיניים ולבדיקתן מגיל צעיר כמו היום. השילוב של גנטיקת שיניים גרועה פלוס שתיית דייסה בבקבוק עד גיל מאוחר גרמו לשיניי להיות במצב מחפיר בגיל צעיר מאוד.  אותו רופא צעיר נתן לי מתנות בכל ביקור אצלו. לא, הוא לא היה פדופיל. הוריי היקרים הגניבו לו מתנות מאחורי גבי וככה שכנעו אותי להגיע אליו, עד לרמת גן הרחוקה. טיפולי השיניים להם נזקקתי היו נוראיים, כואבים וטראומטיים. הם גרמו לי לברוח כל עוד יכולתי מרופאי שיניים.

באחד מהחיפושים העצמיים שלי בתחום הקריירה מצאתי את עצמי בתפקיד של מזכירה רפואית בכמה מרפאות שיניים. כל מי שמכיר אותי יודע שאחת הפוביות הרציניות שהיו לי עד אותה שנה הייתה רופא שיניים בגלל טראומות הילדות. תוך כדי עבודה, נחשפתי לא פעם למראות שאנשים חזקים נוהגים להתעלף מהם. בפעמים הראשונות בהם פגשתי באנשים חסרי אונים המדממים מהפה  זיעה קרה בצבצה ממצחי. היו אפילו בדיחות של סייעות על חשבוני. לאחר זמן מה, הרעשים המצמררים של המכשירים, הריח ואפילו הדם היה מאולחש אצלי במוח באופן כזה שלא שמתי לב אליהם בכלל.

יותר מאוחר, עשיתי מהלימון קייפירינייה. הצילומים של התותבות כיכבו אצלי בתמונות האינסטגרם ואפילו אני זכיתי לכמה טיפולי עזרה ראשונה ממעסיקיי הרופאים. האהבה שלי לתקשורת עם אנשים והיכולת שלי להיות שלוה ומכילה גם במצבים לא נעימים הצליחו להנעים את זמני ולהפוך אותו לנסבל, בהתחשב בעובדה שניהול משרד ממש לא מתאים לי.

עד לתחילת הטיפולים בספטמבר האחרון, הספקתי לעשות קולות של כאילו רוצה לטפל בשיניי הכואבות, אבל לא באמת עשיתי את זה. דחיינות היא רעה חולה, שיושבת בתוך הראש ומנקרת ברגעים השקטים, בהם היינו רוצים דווקא לנוח. מצד שני, אם משהו לא באמת בוער, יש לנו, האנשים, נטייה לא לטפל בו.

הגעתי ביום רביעי לטיפול האחרון בחששות כבדים, כיוון ששבוע קודם הפה שלי הצמיח הפתעות חדשות בצורת פצעים כואבים בפה. עוד תופעת לוואי של תרופות הכימותרפיה. הגעתי למצב שבו הפסקתי לאכול מוצקים ועברתי לאוכל מרוסק. הדבר לא מנע ממני כמובן, שוקולד וסוכרים שהוכנסו במצב צבירה נוזלי לפי, וניחמו אותי ממש מעט.

כפי שחששתי, לא קיבלתי טיפול כימותרפי שהיה אמור להיות האחרון בחיי. הסבירו לי שהדחייה היא לטובתי, ואני מתוסכלת, הגעתי למרפאת פה ולסת וראיתי את חלומי לקבל את שיערי החדש במתנה, הולך ומתרחק לו. אחרי כמה סוגי אנטיביוטיקה, פלוס טיפול כואב במיוחד של שיננית, פלוס שטיפות פה שורפות במיוחד, הגעתי למסקנה הבלתי נמנעת שאסור להזניח את השיניים (מנטרה שאני מקפידה לחזור עליה בפני ילדיי). נכון, ההידרדרות נובעת מהטיפולים, אבל האחריות להזנחה שהייתה שם קודם היא עליי. מקווה שאזכור את הלקח. עד הפעם הבאה…