ההפתעה הראשונה שלי בביקור בסאמרהיל הייתה האמירה החדה של זואי רדהד – בתו של המייסד א"ס ניל והמנהלת שלו כיום (ביחד עם שני בניה וויל והנרי) – שסאמרהיל אינו בית ספר דמוקרטי: "אנחנו בית ספר חופשי, שמנוהל על פי עקרונות דמוקרטיים. אבל אנחנו לא מגדירים את עצמנו כבית ספר דמוקרטי". ההגדרה אולי נראית טכנית, אבל למעשה היא לא. בהמשך היום, כשנתקענו בפקק ענק בדרך חזרה ללונדון, זכיתי לשמוע הסבר מפורט יותר לגבי הסוגיה הזו מפיו של הנרי רדהד, נכדו של ניל ובנה של זואי. אבל נחזור להתחלה:
הגענו לסאמרהיל בשעות הבוקר, ומיד חילקו אותנו לכמה קבוצות. כל קבוצה יצאה לסיור עם שני תלמידים. הם לקחו אותנו לכל פינה בבית הספר, שמתפקד כפנימייה לכ-70 ילדים מגיל 4 עד 18, ולכ-20 אנשי צוות. (בתמונה: לוח הנוכחות בכניסה. כשמישהו יוצא משטח ביה"ס הוא צריך להעביר את תג השם שלו למלבן הימני)
אף על פי שלא חייבים לשהות בתנאי פנימייה, רוב הילדים בוחרים לעשות זאת, בעיקר אלו שמעל גיל 9-8. השהות בתנאי פנימייה חשובה מאוד לטוטליות של הגישה החינוכית בסאמרהיל.
במובן מסוים, סאמרהיל מציע חינוך-ביתי-ללא-הורים. הילדים חופשיים לבחור מה לעשות בזמנם כל שעות היום, אבל בו-זמנית יש גם הרבה חוקים לגבי שעות השינה בגילאים השונים, מה מותר ומה אסור בכל מיני מקרים וכדומה. כשיש למישהו בעיה הוא מעלה אותה ב-Meeting – שיחה שמתקיימת פעמיים בשבוע ומגיעים אליה כל חברי הקהילה. לכל אחד יש זכות הצבעה בכל עניין – למנהל/ת, למורים ולתלמידים באותה מידה. התארחנו בפגישה כזו וראינו איך הדיון מתנהל בצורה מכבדת ומעוררת התפעלות. בביה"ס יש יותר תלמידים ממורים, ולכן לילדים יש השפעה אמיתית על ניהול חייהם.
לקוראים הדמוקרטיים שלי אני יכולה לומר, שהפגישה של סאמרהיל היא מין שילוב מוזר בין ועדת משמעת לפרלמנט. כששאלתי את הנרי למה עניינים פרטיים כמו סכסוך בין שני ילדים נידונים באופן פומבי, וסיפרתי לו שאצלנו זה מתנהל במעין בית משפט שאליו מגיעים רק הנפגע והפוגע, הוא הסביר שזה חלק מהתפיסה שלהם של חיי קהילה ואחריות הדדית של כולם אחד כלפי השני.
זה גם מראה לתלמידים שדברים כביכול קטנים כמו סכסוך עם חבר אינם פחות חשובים מדברים שנחשבים יותר בדרך כלל, כמו פדגוגיה או תקציב. זה מה שבאמת מטריד את התלמידים ולכן נותנים לזה מקום מרכזי. הדיון בכל סוגיה הוא מאוד ענייני, מהיר ולא "חופר". רוב הילדים פשוט רוצים להרגיש שמקשיבים להם ושומעים אותם. (בתמונה: הנרי ואני, על המדרגות המיתולוגיות של המבנה המרכזי)
מבחינת הדגשים החינוכיים, בסאמרהיל אומרים באופן מפורש שמה שחשוב להם קודם כול זה לאפשר לילדים ללמוד איך להיות בני אדם, ורק אחר כך – אם הם רוצים – לעסוק גם במה שנהוג לכנות "למידה". הדברים החשובים מבחינתם הם ללמוד לחיות עם אחרים, לעבוד בשיתוף פעולה, להתחשב בזולת וכדומה. בולט לעין שהם שמים דגש רב על אמנויות (דרמה, מוזיקה, אמנות פלסטית) ועל תחומי עיסוק מעשיים (נגרות, מסגרות וכד'), ופחות חשובה להם הפעילות העיונית אקדמית, שבה מתמקד החינוך השמרני.
יש במקום אפשרות ללמוד את כל המקצועות השגרתיים (אנגלית, מתמטיקה, ספרות, היסטוריה, מדעים), ולצדם גם המון חדרים שנראים כמו סדנאות. למשל: מוזיקה (בתמונה – המורה למוזיקה וילדה בת 4, שהיא במקרה גם הבת של המורה למדעים. בעצם החדר הזה משמש אולפן הקלטות. חדר נוסף לחזרות נמצא בקומה השנייה).
אמנות (תלמידה מכינה שיעורים ואוכלת ארוחת צהריים על הדרך)
נגרות (המורה מסביר לנו שהחדר פתוח במשך כל היום ומי שרוצה בא ועובד על הפרויקט שלו. אין חלוקה לפי גילאים כמובן. כל ילד מתקדם בקצב שלו).
ואפילו מחשבים (כמו רוב המורים שפגשנו, גם המורה למחשבים רווק וצעיר. הנרי הודה שרוב המורים שלהם כאלה, בעיקר בגלל שהמגורים בתנאי פנימייה לא תמיד מתאימים לנשים נשואות עם ילדים קטנים. אם כי יש גם כמה כאלה בצוות. לפעמים המשפחות של המורים גרות בעיירה הסמוכה ולא במתחם ביה"ס).
הכיתות נראות כמו חדרים בבית פרטי – ספות, שולחנות ביתיים ולא ציוד בית ספרי קונוונציונלי – ולכן התחושה היא של בית יותר מאשר של בית-ספר. הנה כמה דוגמאות לכיתות שראינו בסיור:
ומכיוון שזה בית, יש בו גם חדר אוכל קטן ומטבח, וכמובן – חדר כביסה (לאזור החדרים של הילדים לא נכנסנו):
היינו במקום במזג אוויר קפוא, אבל ברור שהילדים מבלים המון בחוץ. והמרחבים, העצים והדשאים מושלמים בדיוק בשביל זה.
שוחחנו גם שיחה ארוכה עם זואי, בתו של ניל, ועם אחת התלמידות במקום, שגם אמה למדה בסאמרהיל כשהייתה ילדה. שתיהן נראו מאוד בטוחות בעצמן ובדרכו של בית הספר, ואולי זו הסיבה לכך שהוא מחזיק מעמד כמעט 100 שנים, ללא כל תמיכה ממשלתית. בשיחה השתתף גם יעקב הכט, מייסד החינוך הדמוקרטי בישראל, שנסע לסאמרהיל בגיל 16 וקיבל מהמקום השראה להקמת בית הספר בחדרה, שהוא אגב הראשון בעולם שקרא לעצמו בית ספר דמוקרטי, עובדה שמוזכרת גם בספר של סר קן רובינסון, בתי ספר יצירתיים. על פגישתי עם רובינסון בכנס Bett ועל הנאום שלו בכנס – בפוסט הבא! (בתמונה: יעקב הכט וזואי רדהד עם תלמידה מסאמרהיל וצלם מישראל. שני האחרונים בני 15). 
עוד אכתוב בהמשך על הביקור הזה ועל השיחה הארוכה עם הנרי, שבה ערכנו הרבה השוואות בין סאמרהיל לחינוך הדמוקרטי הישראלי ולחינוך הציבורי בעולם. הנרי גם מתכנן להגיע לכנס IDEC – כנס בינלאומי של החינוך הדמוקרטי שיתקיים בסוף מרץ בחדרה. מה שבטוח, מדובר פה בחבורה של אנשים שמאוד אוהבת ילדים ומבינה היטב את ההשפעה האדירה שהייתה לסאמרהיל על אלפי אנשים ברחבי העולם שקראו את ספרו של ניל, באו לביקורים במקום, וחלקם אף הקימו בהמשך בתי ספר משלהם. גם אם אלו לא זהים לסאמרהיל בתפיסה ובביצוע, הרי שהם קיבלו מהמקום השראה להעז וליישם חדשנות חינוכית. וזה אולי המסר החשוב ביותר מהמפגש עם קהילת סאמרהיל: אם יש לכם חזון חינוכי – אל תפחדו לקום ולהפוך אותו למציאות (בתמונה: חתימתה של זואי על ספרו של אביה).
על הביקור שלי בתיכון סטנלי פארק המדהים ביום הראשון של הסיור, ראו: בלונדון יש יותר חינוך!
עוד דיווחים ותמונות מהסיור החינוכי שלי בלונדון ומהמפגש המרגש עם קן רובינסון: בפייסבוק שלי. מוזמנים לבקש חברות או לעקוב.
