חופשה מהחלומות

בחורה עם מחשב נייד

ליאת- אילת

כשיצאנו מהמלון לכיוון החופים הדרומיים של אילת, בנזוגי ואנכי לא לקחנו דבר פרט לארנק ומפתחות לחדר. איזו תחושת קלילות מפנקת, הרפיה משגרת החיים. כאילו רצתי מרתון והגעתי לשחרור שאחרי.

הילדים אופסנו אצל סבתוש ואנחנו זכינו בחופשת- חלומות. סוף השבוע הראשון לבד, מזה זמן רב. לא רצינו לפספס אף רגע, אפילו לא בשנת צהריים.

אילת היא החו"ל החדש, אז פצחנו במסע קניות ללא מע"מ (אבל יקר ברוח מחירי ארץ זבת- חלב- ואינתיפאדה). רבצנו במסעדות, בתי קפה, בבריכה, אפילו בלי כובע!

*** פרות מייד אין צ'יינה

על ההר מול נמל אילת יש נקודת תצפית שאפשר להשקיף ממנה על כל המפרץ. בלב הנוף המדברי הבחנו במשאיות שיוצאות מהנמל עמוסות בפרות. צפופות- צפופות הן נדחסו האחת לתוך השנייה לפיזור בכל חלקי הארץ. מזועזעים קשות הלכנו להתנחם ביוגורט עם פירות.

אחת המשאיות חנתה לידנו. התקרבנו למשאית, לחלוק כבוד אחרון לפרות. עמדנו דוממים, נותנים לגורל להוביל אותנו כצאן לטווח.

-"הי אחים ש'לי, יש מצב שאתם עוזרים לי להתחפף מכאן? הנהגוס בדיוק הלך, ואני מה- זה צמאה. פליז. פליז." היא הייתה שחורה משחור, עם עיניים חכמות, ושפה מטונפת של מתבגרת שראתה קצת יותר מידי. בנזוגי לא היסס לרגע, פתח את המנעול ושלח אותה לחופשי.

היא סיפרה שנולדה בסין, לחקלאי מניאק שאפילו לא טרח לתת לה שם, רק מספר סידורי, שהיא בכלל לא יודעת מהו כי הוא טבוע לה על התחת והיא לא רואה עד לשם.

*** חיה פרומה עושה עלינו עוואנטות

לקחנו אותה למלון. מסתבר שהסוויטה במלון אגמים התאימה לה בול, כי איך שנכנסו לחדר היא קפצה לבריכה וכל הילדים של המלון זינקו לה על הגב.

"המלון הזה ממש משקיע באטרקציות לילדים" ספקה בפני אמא לארבעה שקיבלה שלוש דקות שלמות של שקט.

בניגוד אליה, אנחנו פרפרנו עם בקבוקי מים מינרליים כדי שהפרה לא תשתה את המים בבריכה, או תטביע איזה ילד בטעות.

-"זה לא בריא, תכאב לך הבטן, המים מלאים בפיפי…" כלום לא עזר. אחרי שהורידה את מפלס המים ביקשה לאכול: "פליז אבאל'ה, אני מה-זה רעבה."

בחדר האוכל רצנו כמו משוגעים עם צלחות עמוסות בשביל להשביע את רעבונה. לבסוף כשישבנו בעצמנו, מתנשפים מהמאמץ, ילד אחד אמר לאמא שלו: "תראי כמה הפרה הזאת אוכלת"

חיה פרומה השתטחה על הרצפה ופצחה בבכי מרורים: "הוא קרא לי שמנה? זה בגלל שאני שחורה? ככה אתה בא לי בגזענות?"

היא המשיכה לבכות עד שנרדמה על המיטה, משאירה אותנו להצטופף על הספה הנפתחת. בלי יכולת לדבר ובלי לראות טלוויזיה, כי הרעש והאור המרצד הפריעו לה.

סלפיש

כשקמה כבר לא רצתה לחזור לחדר האוכל אז הזמינה שירות חדרים, והתפנתה לעשות מסג' בארבע ידיים.

היא חייבה את החדר שלנו. אלא מה? אל תשכחו שמדובר כאן בפליטה חסרת אמצעים.

"בואו נעשה סלפי בבריכה." היא קפצה למים עם הטלפון שלי. זה כבר בהחלט היה הקש ששבר את גב הגמל, ולמורת רוחו של בנזוגי אמרתי לה: "תקשיבי לי טוב גברת צעירה, עכשיו אנחנו יוצאים לארוחת ערב, כשאני חוזרת אני לא רוצה לראות אותך יותר. לא מעניינת אותי השואה שלך, ולא של המשפחה שלך. הבנת?"

"אז אולי אני אבוא אתכם בפעם האחרונה? פליז. בטח לא יהיה לי אוכל עוד מלא זמן. תחשבו על זה, מלא זמן?"

"את אוכלת סטייקים?"

ליאת בכרך - עיתונאית וכותבת תוכן
עיתונאית וכותבת תוכן. בעלת הבלוג nashimbiz.com, שמכיל כתבות תוכן לנשים עצמאיות וכתבות תדמית לבעלות עסקים.