חוט הלב

הלב שלי ביישן. לעיתים הוא מתבייש אפילו ממני, ונעלם בתוכי. אני יודעת שהוא שם תמיד, כי ביני לבינו מקשר חוט. חוט הלב. אלא שגם הוא קצת חמקמק.

בחורה עם מחשב נייד

אני מתגעגעת לעצמי. לזו בתוכי שהחזיקה את כל המערך הרעוע במשך שנה של משבר קשה. בידיים בטוחות ומתוך אמונה מלאה ביכולתנו היא הצליחה להוביל אותי ואת כל מי שהלך איתי בדרך החתחתים. בדרך עברנו עומקים של כאב וקושי, עלינו בחזרה אל שמחת החיים באשר היא, וכך התהלכנו בתוך הקושי כשהיא מובילה בביטחון. אני מתגעגעת אל תחושת הביטחון הבלתי מעורערת, אל הידיעה הברורה את עצמי, את הדרך ואיך צריך להתנהל בה, מתגעגעת אל היכולת להקשיב לאחרים ולעצותיהם ולפעול בסופו של דבר על פי מה שמרגיש מתאים ונכון.

אני מתגעגעת, כי במקום בו אני נמצאת היום החלק הזה שבי עדיין חמקמק. לעיתים די תכופות אני מוצאת את עצמי מבולבלת, אבודה בתוך היומיום, מחפשת את הדרך ולא רואה אפילו כיוון. זה גורם לי לתחושה של חוסר יציבות, משל השטיח שתחת רגלי נמשך מדי פעם באופן אקראי ומערער את יציבותי. לעתים, מתוך אי הוודאות הזו מופיע פתאום החלק הבטוח שבי, נוטל שוב את ההגה לידיו ומאפשר לי להתנהל בביטחון על אף חוסר הוודאות.
בנערותי קראתי ספר על זוג אוהבים שחשו כי מחבר ביניהם חוט הלב. גם אני מרגישה אותו, את החוט הזה. הוא מחבר ביני לבין הלב שלי. לרוב הוא בלתי נראה, לעתים גם בלתי מורגש, אבל עם הזמן אני לומדת שהוא שם, תמיד, וכל שנחוץ לי לעשות הוא להתבונן פנימה והוא יופיע במלוא הדרו.

בעודי ניצבת לנוכח המשוכה האחרונה שמעליה נדרשתי לדלג לאחרונה, לא יכולתי למצוא את חוט הלב שלי, החוט שיאפשר לי לעצור רגע, לקחת נשימה עמוקה ולעשות סדר במהומה הפנימית שלי. שוב תחושת הכאוס, שוב הקרקע הנשמטת מתחת לרגלי. התמזל מזלי, ויש מי שמכיר את החוט שלי, יודע לכוון אותי אליו. כך יצא ששיחת טלפון אחת הניחה את קצה החוט בידי, ותוך שאני אוחזת בו יכולתי לראות בבהירות מה דרוש לי כדי להשיב את הסדר הפנימי שלי על כנו ולהרגיש את כל כולי אסופה ומדוייקת, יודעת מה הצעד הבא. מכאן כבר יכולתי לברר את הדורש בירור, להציב את הגבולות במקומם הראוי ועל הדרך לנקות משקעים שהעיבו על קשר יקר לליבי.
על חוט הלב שלי, שנוטה לעיתים להיעלם, תלויים המשקפיים הוורודים שלי.

א. חסרת תקנה
כשמי כן אני: אופטימית חסרת תקנה, בעלת נטייה מעצבנת למצוא את הטוב בכל דבר. אז למה לא לעשות עם זה משהו מועיל? הבלוג הזה, כך אני מקווה, יכריח אותי לחבוש את המשקפים הוורודים לכל מקום ויזין את נטיית האופי הזו, אם במקרה אניח אותה לרגע בצד.