וואו, לא ייאמן, הנה אני פה. חודש תשיעי, אפשר כבר ללדת, אפשר גם עוד למשוך.
יש משהו ממש משחרר, או ממש מלחיץ, בהגעה לחודש התשיעי. חוסר הידיעה אם היום, אם מחר, אם יש טעם לתכנן תוכניות, אם כואב סתם או כואב לסוע, אם יש או אין משמעות לכל מיני הרגשות, תחושות, ניחושים.
אפשר היה לחשוב שבלידה השלישית כל הספקות האלה יהיו מאחוריי, אבל כנראה שכמו ששוכחים את כאבי הלידה – ככה גם שוכחים איך יודעים מתי לסוע, את כל הספקות ואת כל האי ודאות שמלווים את החודש התשיעי.
אז לילדון שסיפרתי עליו לפני כמה וכמה פוסטים יש מליון אבחונים בשבועיים האלה, ואני פשוט לא רוצה ללדת לפני, ומצד שני כבד, וקשה, אני כבר לא צעירונת, ויש שלושה קטנים בבית, ועבודה, ולהתרוצץ לכל התורים האלה, והחשש – מה יקרה אם אלד לפני שנסיים את כל האבחונים? מה יקרה אם אלד לפני שאספיק לחפוף באופן מושלם את המחליף שלי בעבודה? ומה? ומה? ומה?
אבל כמו שאמרתי, יש בזה גם משהו משחרר, אף אחד הרי לא יכעס על ביטול שנובע מכך שילדתי, אף אחד לא יקרוס מחר כי כולם כבר מתכוננים לזה, הכל יהיה בסדר ויהיה לי קצת זמן להתרכז בילדון החדש שב"ה יצטרף למשפחה, זה שאת ההריון שלו העברתי בלהתרכז בהכל – רק לא בו.
(הבנים כמה ימים אחרי הגעתם הביתה)
חודש תשיעי, עם כל החששות, איפה זה יתפוס אותי הפעם? ומי יטפל בשלושת השובבים? ואיך זה יתחיל? ואדע מתי לסוע? וקניתי בכלל כל מה שצריך לאשפוז? אשכרה להכין תיק לידה?
אין פואנטה לפוסט הזה, הפוסט אולי הכי חושפני שלי עד כה, סתם הייתי צריכה להוציא קצת מהמערכת.
אז תקוו פה איתי שהלידה לא תגיע בשבועיים הקרובים, שהילדון יקבל את מלוא תשומת הלב לכל האבחונים, ושהחיים כאמא לארבעה יתחילו על צד ימין, מותר לחלום על זה, לא?