כשקראתי לבלוג "עוטפת בארז" חשבתי קודם כל על "עוטף עזה", הימים בכ"ז היו ימי צוק איתן, אבל חשבתי גם על עטיפות של ספרים, ועל עטיפת הילדים בכל מיני מובנים, וגם על זה שאני בהריון.
אבל לא חשבתי שאמשיך ואעטוף את העובר הזה גם אחרי התאריך.
אחרי שביססתי את זכותי לקטר, אני רוצה לנצל אותה ולהצהיר שהגיע הזמן שייצא איזה חוק טבע שאומר שלנשים עם 3 קטנטנים צמודים בבית פשוט אסור לעבור את התאריך המשוער ללידה ולהיכנס לחודש העשירי, זו התעללות נפשעת, משהו שהיה אמור להיות רשום באמנת ז'נווה או חוק העינויים הישראלי או משהו שכזה.
כי באמת, למי יש כח, עם בטן כזו ענקית, להתכופף ולנגב ילד אחרי עשיית צרכיו? שלא לדבר על אחרי פספוס שלהם… למי יש כח לשבת על הרצפה לשחק איתם? או להקים את עצמי במהירות מהספה ולהגיע לקריאות המצוקה שלהם (שכמעט תמיד מתגלות כמשהו שולי שלא היה שום צורך למהר בעבורו)?
ומהצד השני…
כמי שהגיעה לחודש עשירי בהריונה הראשון, ורק עד לשמיני בהריונה השני, אני יודעת טוב מאוד שעדיף עשירי על פני שמיני. יש לי הרבה פחות כח לחשוב על עוד פגיה, ועל עוד תוצאות מרחיקות לכת, ועל עוד להיקרע בין הילדים שבבית לבין מי שנשאר לו בבי"ח להשגחה.
נובמבר הוא חודש המודעות לפגים, ב17/11 נציין את יום המודעות הבינלאומי לפגים.
למי שלא ידע 10% מכל התינוקות בישראל נולדים בטרם עת (פגים), כלומר כ- 16,000 תינוקות נולדים טרם זמנם מידי שנה.
התאומים שלי נולדו בשבוע טוב, יחסית, 34+1, ונחשבים לפגי-לייט, הסיפור שלנו לא קשה באופן יחסי לאחרים שאליהם נחשפתי מאז שהתוודעתי לעמותת לה"ב – העמותה למען הפגים בישראל.
קצרה פה היריעה מלספר את כל מעשיה הטובים של העמותה, אציין בתוכם רק את החוק שמחשיב את אורך השהות בפגיה ומגדיל בהתאם את חופשת הלידה בתשלום (בעבר קרה לא פעם שהורים נאלצו לחזור לעבוד ולהזניח את הפג ואת בריאותו – כי חופשת הלידה תמה לה והילד עוד היה שבועות ארוכים לפני שחרורו, ואז כשהוא הגיע הביתה זה היה ישר למטפלת או מסגרת כי אמא כבר מזמן בעבודה. זה קורה כיום רק לפגים הקיצוניים ביותר, אם בכלל), את חיסוני הRSV המיועדים לפגים ועזרה פרטנית רבה שניתנת ע"י ראשי העמותה – כולם מתנדבים!
את משמעות הפגות ואת סיפורי הפגיה שלנו אני שומרת בנתיים לפוסט שאפרסם כנראה ב17/11 (לאור הלידה הצפויה אני לא מתחייבת…) אבל לפני שאחזור לקיטוריי – אקרא לכם לתרום בעין יפה לעמותה שכל כולה עשיה.
אז כן, מעדיפה לסחוב לעשירי מאשר ללדת בשמיני, רק שכבר הגעתי לעשירי, סוחבת, יופי. עכשיו – אפשר שתצא כבר, ברלה? כי באמת, לאמא לא נשארה טיפת סבלנות כלפי האחים שלך, ואחרי הצהריים פה הם סיוט מתמשך לכולנו, צא, עשה טובה, מבטיחים לקבל את פניך יפה!