חיים תחת טילים

מאת: תושבת חדשה באשקלון. קצרצר

בחורה עם מחשב נייד

יומני היקר היוש!

עברנו לאשקלון לפני שלושה חודשים, בהחלטה פזיזה של שינוי נוף: מאוויר הרים צלול כיין, וריח האורנים הזה – היישר לים הכחול הגדול, שבאינסוף המקיף שלו נותן לי מוזה (פרילאנסרית). הרגשתי כאחרונת התיירים הצרפתים – שוחה, משתזפת ונהנית בלי דאגות.


שקיעה על הים (אלבום פרטי)

לחברים שטענו שמסוכן פה אמרנו "שטויות! אפילו אזעקה אחת לא שומעים פה". טוב, התבדינו מהר!

זה לי יומיים בממד. כל הפעילויות שתוכננו – בוטלו. אפילו סתם הליכה קטנה בערב לא אפשרית.

ג'וג'ו הקטן לא עוזב את הצד שלי לרגע, נרדם רק תחת מגע אוהב – וקופץ בכל אזעקה או יירוט, מסתובב סביב עצמו, מפוחד. סבב טלפונים מהאהובים שלנו אחרי כל אזעקה, תוך עקיצות על שאין לנו טלוויזיה.


ג'וג'ו, חי בחרדה (אלבום פרטי)

 חברות עם ילדים מתחבאות במרכז או נוסעות לצפון, מבכות "למה אצלם אין ואצלינו יש?.."

אני אמנם חדשה באשקלון אבל הטרור מוכר לי, זכרונות מציפים אותי מהאינתיפאדה בגִּילֹה, אי שם בתחילת ה-2000, כשרצנו כל פעם והצטופפנו במרחב הבטוח כששמענו יריות. התקופה ההיא כשאסור היה לנסוע באוטובוס.

כל כך הרבה מילים לא נעימות בחדשות, גורמים בכירים, חוליות, כוונת, נקודות מסתור… אני חושבת על לימודי עריכת הלשון ועל המילה 'הסלמה', מלשון סולם, מילה שמתארת החרפה אבל משום מה עולה בשיח הציבורי רק כשמדובר בטרור איסלאמי. משחקים פוליטיים שאני מעדיפה לא להבין.  ונראה שאיש לא מסוגל לענות על השאלה הפשוטה, מתי יחזור השקט?

יירוט כיפת ברזל (צילום: מוטי רז, מתוך אתר פיקיויקי)יירוט כיפת ברזל (צילום: מוטי רז, מתוך אתר פיקיויקי)