החג שעיצב את ילדותי והשאיר זיכרונות מתוקים. סוכות, עם ריח הגויאבות באוויר, ריח שתמיד מזכיר לי את רמת פנקס {שם גדלתי}. אבי היה חוזר מבית הכנסת במוצאי יום כיפור שוברים את הצום, ומיד אחרי זה חיכינו ליד הדלת כדי שהוא יקום לתקוע יתד בסוכה, מקרשים שהוכנו מראש. אימא הביאה סדין לבן, עטפנו את הסוכה. לחלק הייתה סוכת עד, כזאת שענפי גפן השתרגו בתוכה ושימשו לסכך, וכשהגיע סוכות עטפו אותה כדי שתהיה תקנית.
למחרת ישבנו כל ילדי השכונה לעשות יחד שרשראות מרצועות נייר שגזרנו וצבענו, הדבקנו אותם בדבק שנעשה מקמח ומים. התרגשות גדולה מהבניה והיצירה , כמו לבנות בית על עץ. בסופו של דבר שימשה אותנו הסוכה במשך החג למשחקים, התחרינו ביננו למי הסוכה יותר יפה. יכולנו לישון שם, לעשות ככל העולה על רוחנו, כמו מחנה קיץ. מידי פעם היינו נכנסים הביתה להביא סנדביץ' אבל בד"כ הלכנו לשכנים לקחת לחם עם פלפל צ'ומה.
אני כבר לא גרה ברמת פנקס אבל מקפידה להגיע כל שנה בערב סוכות לבית דודתי, שם מתאספת כל המשפחה לעשות קידוש. הסוכה אף פעם לא הכילה את כולם כי תמיד הגיעו הרבה אנשים כל אחד מאתנו הביא חברים נוספים כדי לחלוק איתנו את החום המשפחתי.
במשך השנים התמעטו האנשים שעומדים בפתח הסוכה בעת קידוש אבל ילדינו עדיין מתרגשים לקשט ואנחנו עדיין מביאים חברים שייהנו מהביחד הזה שלנו, מהטקסים והחגים שתושבי העיר הגדולה כבר פחות חוגגים.
צילומים: תמר מצפי©
