חוגגת עוד כמה ימים 20 שנה להיותי בת 25. אם זה לא דורש חגיגות – לא יודעת מה כן. האמת, לא תכננתי יותר מדי, עוגה פה ושם, קפה עם חברים פה ושם, קצת מישפוחה….סולידי, בקטנה. ככה אני, סולידית, רגועה, כבר עשרות שנים.
בגילי המופלג, 45, למי שעדיין לא עשה את החשבון והתבלבל עם המספרים, כבר עברתי דבר אחד או שניים בחיי, כבר הייתם מצפים ממני ללמוד דבר אחד או שניים. אחד להתחתן, אחד להתגרש, שניים ילדים לגדל (מדהימים בזכות עצמם ולמרות הטירוף של אמא שלכם), 3 מחאות להזזת אנשים טובים מהבית למטרות טובות, והיד עוד נטויה, 4 עבודות להחליף (סתם הסתדר לי במספרים, החלפתי יותר ולמדתי הרבה בכל אחת מהן), המון אנשים טובים להכיר, חלקם לקחת איתי שנים – בודדים עוד מימי בית הספר, עוד קצת ה-חבורה האהובה שלי שאיתי כבר יותר מ20 שנה, עוד 1-2 מכל עבודה. הייתי מצפה לסגור את מעגל החברים הקרובים בשלב הזה ולהגיד תודה על מה שיש ולהמשיך להשקיע בהם. שום דבר לא הכין אותי לחבורת החופרים שהתגבשה לאחר ריצת סליחות בירושלים (כנראה שכולנו היינו צריכים את זה, כמו שמישהו חכם אמר) וביקשנו סליחה כל כך יפה שזה חיבר אותנו חזק חזק. כל כך חזק שהחליטו להפתיע אותי, אם כבר הפתעה, אז לפני יום ההולדת….הם לא שמעו שאצל הרומנים לא חוגגים לפני.
כבר שבוע חופרים על ריצה מוקדמת בשישי בבוקר ביער חורשים….נו שוין, שישי בבוקר, מה יער עכשיו, תנו לישון…כבר כמעט השתכנעתי, אבל אז הגיעה הצלה הולנדית וכבר חשבתי שהצלחתי להתחמק….אבל שום דבר לא עזר, ובלית ברירה מצאתי את עצמי שישי לפנות בוקר, קפואה, מגיעה לנקודת האיסוף עם פרצוף של – הרגע זרקו אותי מהמיטה בואו נגמור עם זה ונחזור לשם מהר.
כשכל הגברים שבחבורה התחילו לאחל לי מזל טוב ולשאול האם היום הולדת היא באמת היום, ועוד אחד צרח בקולי קולות האם העוגות יחזיקו מעמד באוטו ….התחילו סימני שאלה לעלות. לא זוכרת שדיברנו על פריסה בסוף….איך באתי בלי עוגות? עוגות זה הכי אני….משהו פה נראה לי חשוד מאאאדדד…
אבל, זרמתי, ככה אני, עם בגיל, זורמת. זרמתי 300 מטר עד העלייה הראשונה, ועוד 3 קילומטרים עד העלייה השניה, בין לבין סינגלים יפים עם נוף מדהים, זרמתי ישר לתוך הבוץ ולעוד עלייה משובחת.
בואו נעשה סדר.
עליות – עברתי מזמן את הגיל לעליות. בגיל 45 אני כבר בשיא העלייה. מה עלייה, אברסט נמוך לידי. מפה יש רק ירידות. ושלא יישמע לא טוב, ירידות זה דבר מעולה. הכי אוהבת ירידות.
בוץ – יש מצב שהמארח בחר להטביע אותנו בבוץ במחשבה שאולי בכל זאת כל הפריסה שתוכננה אצלו תתבטל, כי מי יבוא מלא בבוץ אליו הביתה, בכל זאת רומנים אנחנו ולא נעים. אז זהו, שהנסיון לא צלח. באנו מלאים בבוץ (לדעתי הוא עדיין מנקה את הבית).
נעליים ובוץ – אנחנו מאד אוהבים את הנעליים שלנו. זה קטע הזוי, אבל קלטו מה רץ ממוצע עושה כשהוא מגיע הביתה אחרי ריצת שטח? עוד לפני שהוא מתקלח, הוא מטפל בנעליים שלו. ה"זורקים" (כמוני) מכניסים את הנעל מתחת למים בחצר, שוטפים טוב (7 דקות והכל נקי) וקידמה לייבוש (רמז, עובד מעולה בקיץ, אתמול….פחות, גם אחרי 24 שעות הנעליים לא יבשות. ו…לא, לא מתכננת לייבש אותן עם מייבש שיער, כמו שכבר הציעו לי). ה"משקיעים" – יש להם מברשת עם שיער רך (שלא יכאב לנעל….חלילה), לוקח שעתיים והנעליים נקיות. ה"סופר משקיעים" – עוברים עם מטליות לחות, משפשפים קלות וככה תוך 4 שעות בערך מסיימים לנקות נעל אחת. (רעיון למטלית לנקיון נעליים…כבר מעבירה לאלבד).
כבר דיברנו על זה שריצה זה דבר משמין – נכון? הרי אחרי כל ריצה יש פריסה. ואתמול, פריסת יום הולדת הייתה משובחת במיוחד. אחרי שהוציאו לי את הנשמה והנשימה בעליות, דאגו לי לכתר (כיאה למלכה, סתם עפה על עצמי, מותר ביום הולדת, זרמו איתי, מה 'כפת לכם), עוגות יום הולדת משובחות, יין מעולה (מוני – איך לא), ברכות שהשאירו אותי ללא מילה (וכידוע זה לא פשוט כי תמיד יהיה לי מה לומר על כל דבר)… דבר אחד יש לי לומר לכם. אוהבת אתכם המון! הצלחתם להיכנס לי מתחת לשריון וזה לא פשוט, מצד שני, הסתבכתם, כי מהרגע שנכנסים לשם, לא יוצאים.
אפרופו לא יוצאים, כדי להיפטר מאיתנו ולהתחיל לנקות את הבוץ שהשארנו מאחורינו, זרקו אותנו הגברים בחבורה לארגז הטנדר, ממש כמו פעם, בדרך לשדות לקטוף תותים מהגרביים.
#לאן_את_רצה_TantiRoza
