חבר, חברה ומה שבניהם..

בילדותי כעס לא היה דבר לגיטימי במשפחתי, אסור היה לכעוס לא על אמא לא על אבא לא על אלוהים. מותר רק לכעוס על עצמך- שאת לא ילדה טובה, שאת אשמה, למה אני לא ילדה טובה? למה אשמה אם אמא ואבא רבים? אז לא קבלתי תשובה. רק הסתובבתי בתחושה שאני אשמה שהם רבים, שאני אשמה כשאחי בוכה, כשאני אשמה שאמא חולה ,  אשמה שאני ובני הדודים משחקים אבא ואמא ולפעמים עושים דברים אסורים לילדים בני 6 – גם על כך אני אשמה…  ואת האשמה הזו רשמו בתוכי בכל פעם מחדש. מה עושים האשמים בעצמם אמרה לי פעם מורה אהובה- מאשימים אחרים אחרים ע"מ לנקות עצמם מאשמה, לשחרר את כבלי האחריות שחורצים את נשמתם.

היום יום ההולדת העברי שלי- וכבר כמה ימים שאני כועסת, תוקפת בעיקר את עצמי, רבה אם כל מי שסביבי, כועסת נורא כעס שקט כזה שצובע את הבטן בדם, שעולה לגרום ושורף את המילים שרוצות לצאת, כעס לוהט בחום כשהדמעות זולות

כעס ?  לא יכול להיות, גמרתי עם זה, אני מתרגלת מדיטציות כבר 3 שנים- אני מתרגלת ימימה כבר 6 שנים. אני מסייעת בקורס בניסים.. אני מחלקת אור ואהבה לאדמה, לחבריי, לעצמי, לתלמידי .. אז אני כועסת עוד יותר- כועסת על הכעס שבתוכי- אני משדריכה אנשים אך לשחרר את הכעס שלהם עצמם שמשלבת במדטיציות שלי תהליכי סליחה, שסובלנית ומכילה.. אני בוערת כולי מכעס שמכלה כל חלקה טובה שראיתי בתוכי.

היום יום הולדת העברי שלי- זמן מיוחד להתעלות הנפש, לתפילה לחיבור עם כוחות הריפוי שסביבנו, חיבור עם האני העצמי הכי אוהב וגבוה שלי- ואני כועסת, בוכה, צועקת לתוך הכרית, ישנה קמה אוכלת, בוכה, צועקת על הנציג בטלפון. ידעתי שזה קשור לחוויה שהייתה לי לפני יומיים עם חברה – התנהלות שלה הכעיסה אותי נורא, באותו יום גם דייט שהיה לי הכעיס אותי  ושינהם מאותו מקום-ישנם אנשים יקרים שמתקשרים אלייך כל חצי שעה, ואם אתה לא עונה אז שולחים הודעות בפייסבוק , ואם גם שם אתה לא עונה כי אתה בשיעור פילאטיס או בלט אז שולחים הודעת וואטס אפ ואז מתקשרים שוב, ואחרי 20 דק שוב… בפעם הראשונה בחיי הרגשתי חנק-  לרגע אחד לא עוצרים לחשוב אולי זה לא מתאים עבורך- אולי ביקשת להשתיק את הבחוץ כדי להיות קשוב לבפנים, אולי בחרת להיות קצת בחופש לעצמך להינות מהשקט בלי לספר על החוויה- רק להיות בה ולתת לה להשתרש בתוכך , להיות עם עצמך כמו שלא היית מעולם…בנדיבות , ברוחב לב, באהבה למה שעולה מתוך השקט…בפעם הראשונה בחיי הרגשתי אך מצמידים אותי לקיר מצמצמים אותי, את מה שנכון לי, את מה שאני רוצה, את מה שאני אוהבת, מתעלמים ממני לחלוטין. יומים הייתי בשקט הזה,  המתנה הנפלאה של הרעש… לטייל על אופניים על הים, לאכול בבתי קפה קטנים וחמודים, להיפגש עם חברה ולקשקש.. אבל הכל מתוך שקט…

ולקראת הערב.. בין דמדומי השקיעה לאחר שיעור פילאטיס רגוע ומחטב… הוא עלה, בהתחלה ביצבוצים קטנים, כמו בועות קטנות של אש, ואני מדחיקה, הוא שוב שואג בלהבת אש, ואני שותקת, ואומרת לחברה שלא מזמן איבדה את אחיה והיא כועסת על העולם- אך טבעי יקירה,  אך טבעי לכעוס , קחי את הכרית ותצרחי לתוכה, פעם אחת עשיתי אתה זה לפני 3 שנים, אפילו תכי את הכרית במיטה ..  חזק כמה שאת יכולה…אף אחד לא אומר לך שכשבחרת להיות בתהליך התפתחותי עם עצמך לא תוכל ללמד את מה שלא למדת בעצמך…