חברים יקרים חליתי….

כתבה שלקחתי בה חלק זמנים בריאים של ידיעות אחרונות בתאריך 14.5.17
״חברים יקרים חליתי״

מה גורם לנשים שלקו במחלות קשות לדווח עליהן בפני מאות ואלפי החברים בפייסבוק? הצורך לשתף, הרצון לזכות באהבה ובתמיכה וגם השאיפה להעניק חיזוקים ועצות טובות לנשים אחרות. שלושה סיפורים מעוררי השראה / מירי בן דוד ליוי

"עולם של עוצמה"

"יוצאת מהארון הוורוד גם אני אחת מ-9 (היום זה כבר פחות)!!!

זו כבר לא מחלה של מבוגרות. חשופה אני לקשת רחבה של גילים, צעירות שעוד לא מלאו להן 30.

בנות, לכו להיבדק!!! י

ש משמעות קריטית לגילוי מוקדם!!! זה יכול להציל את חייכן!!!"

פוסט שהעלתה יפית אלמליח (47) מהוד השרון במאי 2015. הפוסט זכה ל-135 לייקים, 4 שיתופים ו-64 תגובות.

"שנה לפני שחליתי גיליתי שאני נושאת את הגן של סרטן השד והשחלות. ומיד שיתפתי את הסביבה הקרובה, את המשפחה והחברים הקרובים, שהתקשרו כל הזמן לשאול מה קורה", מספרת אלמליח, מורה לחינוך מיוחד לילדים הסובלים מהפרעות נפשיות, נשואה ליהודה (50) ואם לארבעה (22, 18, 13, 7) "כשכבר לא יכולתי לדבר ולשחזר את עצמי, פתחתי שתי קבוצות ווטסאפ: אחת לעדכוני משפחה והשנייה קבוצה של חברים שנתנו לה את השם "המעודדים של יפית" ושם הייתי מעדכנת במה שהרופאים אמרי, ובהמשך בכל חוויה שעברתי במהלך המחלה".

היא לא הייתה פריקית קיצונית של רשתות חבריות. "החשיפה הראשונה ברשת הייתה באותו פוסט, שהודיע על כך שחליתי ופורסם רק אחרי הטיפול השלישי. באותה תקופה היו לי בפייסבוק בערך 600 חברים. המספר עלה מאז ב-200. כשגיליתי שחליתי הקרקע נשמטה מתחת לרגליי. הימים שאחרי לוו בבכי והיו הקשים ביותר. הלא נודע , ההצפה במונחים רפואיים שעלייך ללמוד במהירות, שיטפון של פחד ותחושות ואי ודאות. מהר מאוד הבנתי שאת הקיים אין לשנות ועליי להפוך את המסע הזה לטוב ביותר שאוכל ליצור לעצמי. השגרה, האופטימיות ואהבתי לחיים עמדו לנגד עיניי, וידעתי שיש להן מרכיב חשוב בהחלמתי ובהתייחסותי למחלה.  כך התחלתי לצעוד במסע ארוך, רווי עליות ומורדות, שפתח בפניי עולם אחר. עולם של עוצמה, של נשיות, של חברות ומשפחתיות, של אהבה, של שיתופיות ושל כתיבה. הפתיחות והשיתוף נעשו בהדרגה, אבל אפשרו לאחרים להתקרב אליי ולדעת מה טוב לי".

זה בא לך בטבעיות?

"תמיד הייתי אדם חברתי ומשתף, והרגשתי שאני לא יכולה להסתיר את המחלה, שאני לא רוצה לבזבז אנרגיות על הסתרה, ורציתי לעורר מודעות אצל אחרים, שיראו שאפשר להתמודד עם המחלה בצורה אופטימית ולחיות תוך כדי התהליך. לקחת את המחלה למקום שמעצים אותי ואת האחרים. השיתוף הפך לכוח – כוח שנותן לאחרים להתקרב אליך, להבין אותך, כוח שפותח בפנייך דלתות נסתרות, שמפגיש אותך עם המון מתנות קטנות סביבך. החשיפה אישרה לקבל תמיכה מכל כך הרבה כיוונים. אנשים טובים באמצע הדרך שנקרו בדרכי".

הסיפור האישי של אלמליח לבש צורות שונות במקומות שונים. "בהמשך שיתפתי את הפוסטים שלי בקבוצה סגורה בפייסבוק, "גמאני חליתי בסרטן השד",  קבוצת תמיכה שמונה קרוב ל-3,000 בנות, שחלו בסרטן השד, באתר "חלאסרטן" ופוסטים שלי פורסמו ברשת. הבלוג שלי בסלונה, "להפוך את הלא נודע לחגיגה", היה כמה פעמים הבלוג הנבחר. גיליתי שהמילים שלי משמשות קול להרבה בנות אחרות שחוות את מה שאני חווה, שהמילים נותנות כוח גם לאנשים בריאים או כאלו שחוו משברים".

הופתעת מהתוצאות?

"כשנחשפתי לא ציפיתי שזה מה שיקרה. עצם החשיפה, התגובות וההשפעה של המילים רק חידדו לי שזה מה שאני צריכה לעשות, זו השליחות שלי. דייקתי את עצמי, קיבלתי תגובות מהסביבה שזה מה שאני צריכה לעשות, שהמילים שלי נוגעות במי שקורא אותן. הכרתי הרבה חברות שעברו כמוני את התהליך, התחלתי להיות פעילה בקבוצה הפייסבוק, להיות רכזת של אזור, מארגנת אירועים לבנות חולות ומחלימות ומלווה נשים".

הדיווח על המחלה היה אצלה מעין תהליך שהלך וצבר תאוצה ותנופה. "הפוסטים שאחרי ההודעה עצמה היו אפילו יותר חזקים וזכו ליותר תגובות, בעיקר תומכות, מעודדות, מפרגנות.  אנשים הפכו להיות עוקבים שלי, עשו שיתופים לפוסטים שלי, הגיבו בפרטי על כך שאני מעודד אותם ומחזקת אותם, שהם משתמשים בפוסטים שלי כדי לשתף אחרים שיבינו אותם.  סיפרו לי שיש אנשים שעוקבים אחריי מרחוק בלי שאני מכירה אותם, דרך חברים אחרים שמשתפים אותי אצלם ואני אפילו לא יודעת כמה אני עוזרת להם. קיבלתי תגובות באירועים סגורים של "גמאני" – ניגשו אליי בנות שזיהו אותי וקראו את מה שכתבתי. אנשים בשכונה בסביבת מגוריי, שקראו את מה שכתבתי, הציעו עזרה, תמכו, פירגנו, חיבקו וחיזקו ללא הפסק".

איך היית מסכמת את מה שעבר עלייך"?

"זו תקופה שמביאה את בן אדם למצב שהוא נטול מסכות והגנות. פעלתי כדי לשרוד ולהבריא. איפשרתי לאנשים להתקרב אליי, לא לוותר לי ולא לוותר עליי. החשיפה איפשרה לי להיות ברורה יותר כלפי הסביבה, כך שהיא הבינה כיצד לפעול מולי, מה טוב לי, מה אני רוצה. הייתי מדויקת לעצמי ולאחרים ולא היו סימני שאלה, וכשהרגשתי שזה יותר מדי – עצרתי. שיתפתי גם בשמחות וגם בקשיים וגם בכאבים וגם בהחלמה, גם באופטימיות וגם במשברים, בכל. גם היום שאחרי – כלומר, גם כשהבראתי – זו הייתה התמודדות והפוסטים קיבלו ממד שונה. הסביבה הקרובה רצתה לחזור לשגרת יומה ולהתעסק פחות במה שעברתי, לכן התגובות שונות מאלו שהיו בזמן המחלה. יש כאלו שחושבים שאני ממשיכה להתעסק בנושא ולא מתקדמת, ויש כאלו שרואים בזה שליחות ומעודדים אותי להמשיך".

מה קיבלת מהחשיפה?

"את היכולת להבין שהמילים שלי משמעותיות ונוגעות, את האפשרות להעביר מסר למען אחרים, את ההבנה שזה מה שאני רוצה לעשות, שזה מה שממלא אותי, שזו השליחות שלי, את המתנה שלי לעזור לאחרות לעבור את התהליך בקלות, באופטימיות ובהבנה שאפשר גם אחרת. בעקבות השיתופים גם פנו אליי להעברת הרצאות על הדרך שלי, ומתהוות אצלי מחשבות איך לפתח את הכתיבה, את השיתוף ובכלל את הדרך שלי כדי ללוות בנות להחלמה".