חברות קצת אחרת

היא מעצבנת בתקופה האחרונה.  נשבעתי שאני בחייים לא רוצה אותה . לא רוצה חברה מהזן הזה. צ. צדק כשאמר לי אז שקשה מאד מאד למצוא חברים מהזן הזה – או שזו פנטיה שלי, בלתי מציאותי ולא אפשרי. אני עדיין לא מרימה ידיים (למרות ש-צ. עדיין מאמין  בצדקת דבריו), אני מאמינה שאולי קשה, אבל אפשר למצוא ולעשות קשרים , אולי זה לא קל אבל זה אפשרי. אולי זה לא מציאותי? אולי אני  לא מאמינה בדברים שאינם אפשריים. אולי באמת אי אפשר כמו שאני רוצה ??
נכון, היו  ויש לי תמיד חברות כמו לכולם, של בית קפה, שגדלנו יחד, שלמדנו יחד או שהיינו יחד בצבא – חברות כאלה יש לרובנו וחלילה אינני מזלזלת בהן, הן חשובות ומשמעותיות ל"מוסד החברות" , צריך אותן בדיוק כמו שצריך אותי או כל אחת אחרת ביננו. אני מאמינה (וזה מאד אינדבדואלי) שיש נושאים שאני יכולה לדבר עליהם רק עם חברות נפש. כאלה בדרך כלל יש אחת או שתיים. נכון שיש חברות טובות, טובות מאד. אבל  חברות נפש ? אבל חברת נפש בע"מ יש לי אחת . כזו שאני יכולה להתערטל מולה רגשית ומילולית עד הסוף, בלי שום מחשבה שנייה. נכון, חברות כזו נבנית על ציר של זמן ואיכות קשר לאורך תקופה ארוכה, אבל אני מאמינה שצריך שתהייה אחת כזו , למרות שיש חברות טובות גם כך. אני מתלבטת גם עכשיו בנושא החברות הטוטאלית הזו – כי אולי בכל זאת לא קיימת חברות כזו , אולי לא כדאי שתהייה אחת כזו, אולי שווה בכל זאת שנושאים מסויימים שיהיו פרטיים באמת ויישארו רק אצלי. אולי  צ.  צודק, אולי האמירה שלו נכונה, קשה מאד (עבורי לפחות )אבל נכונה.
אולי בגלל זה, בגלל העובדה שעד לימים האחרונים האמנתי לגמרי שיש לי חברה כזו והמציאות התרסקה לי מול הפנים – אולי בגלל זה אני עושה עכשיו את ההתלבטות הזו. אולי זו התלבטות לגטימית ואולי זה מציאותי שיקרה דבר כזה , אז לדבר אחר כך  על נושאים פרטיים באמת – מי ערב לי שדברים לא יחזרו על עצמם בדפוס אחר, אבל במסגרת כללית דומה.
אין ערבות בחיים ובכל זאת היא עדיין החברה הכי טובה מבין כולן וזו לא ברירת מחדל, זו חברות שנבחרה. כרגע אין לי יכולת לסלוח, אני לא יודעת אם תהייה לי היכולת והמקום להכיל את הדברים. אני שואלת (לא יודעת בבטחון כי לא קרה ותודה לאל שלא עמד במבחן ) את עצמי : אילו סיטואציה כזו הייתה הפוכה – מה אני הייתי עושה, איך אני הייתי נוהגת? האמת, שבתיאוריה התשובה שאני נותנת לעצמי היא שונה, אבל מאידך, היא לא עמדה במבחן המציאות האמיתי. בתיאוריה – אפשר לעשות הנחות ולהאמין שאני הייתי נוהגת אחרת. קל מאד לעשות הנחות לעצמי, במיוחד כשמדובר בי.
אין מקום להנחות, יש נושאים שאין שם מקום להנחות. יש נושאים (והם משמעותיים עד למאד) שאני מאמינה (או האמנתי)  שזה ברור לגמרי שכאשר אומרים "אם זה  יקרה או כשזה יקרה – אני לא נותנת לך להשאר לבד, אני אהייה אתך ככל שתצטרכי, בכל צורה ודרך. אני מתרסקת עכשיו, כל יום מחדש, והיא שם – אבל לא בדרך ובצורה שאני צריכה. נכון, אני צריכה יותר ובדרך אחרת . רמזתי. לא ,לא אמרתי – ולו בגלל שלא לקחתי בחשבון שבכל זאת יש לה חיים אחרים ומלאים ואי אפשר לנטוש בסיטואציה הזו ולומר לחיים : סליחה, אני צריכה להיות אתה עכשיו.
עם ימי השגרה עם הרבה קשיים אני מתמודדת  –  כמו שאתם רואים הכתיבה היא סוג של מפלט שאני בורחת אליו כשאין לי אוויר, כשאני מרגישה שאי אפשר יותר וטוב שיש לי  את הכלי הזה והמקום הזה (נכון כמובן גם לימים רגילים). כשהיא הבטיחה לי – האמנתי שכך יהיה – הרגשתי שאני צריכה לא להיות לבד. זה מפחיד נורא לעשות דברים כאלה לבד, לפעמים אני מרגישה שאולי לא לקחתי החלטה נכונה, שאולי לא לקחתי את כל הגורמים בחשבון, שאולי…. ובדרך כלל, זה פחד איימים, כל הסיטואציה הזו , מפחידה ולפעמים משתקת. אני בוכה גם בשלוש לפנות בוקר, ומחכה. וזהו משא כמעט בלתי אפשרי, אז לפעמים זה בשעות נוחות, לפעמים פחות. אני מבינה שאי אפשר תמיד, שאי אפשר להיות back and call  שלי, אבל אני תוהה , אולי זו פנטזיה שלי – שדברים יהיו אחרת, ואולי אני משליכה עליה את מה שעובר עליי.
הלוואי שדברים יכלו להיות כמו שהם היו. הלוואי שלא היו צריכים להבחן במציאות.