יום שני בשבוע, זמן העבודה את גופי מפלח כאב נוראי מוציא מגרוני זעקת אימה. אי יכולת לזוז, לשבת, ללכת – משותקת מכאב… שבוע במיטה שמאפשר לגוף מנוחה אבל גם לנפש להוציא החוצה את מה שנחבא.
אז אחרי המוגבלות, הזריקות להרגעה, ביטול טיול החברות לאילת "שנערך לכבודי" והתקיים בלעדיי, הרחמים העצמיים, הבכי והשיטוט בד"ר גוגל הנורא בחיפוש אחר תשובות או יותר נכון גרורות. שוב הגוף שלי הסביר לי את מה שאני וסביבתי מתקשים להבין….
"זר לא יבין זאת"
המשפט הזה בכלל לא קלישאה. אבל אולי בכל זאת? אם אצליח להעביר גם לכם את התובנה
כי לצערנו כמעט כל אחד מאיתנו מכיר מישהו שחולה, חלה, החלים מהמחלה…. אבל אחרי שהיית שם אין דרך חזרה ואולי תצליחו להבין קצת ממה שעובר עלינו… הבריאים המחלימים
כשמודיעים לאדם שהוא חולה בסרטן הקרקע נשמטת מתחת לרגליו, חור שחור וגדול נפער באדמה ושואב אליו פנימה כל כל מה שהיה, זכרונות, מחשבות, פחדים, חיים…
ואותו אדם צריך להלחם נגד כוח הכבידה שמושך אותו פנימה, להרים את הראש מול כל הרעלים, המחטים, הניתוחים, הכאבים, האיברים הנשיים שנכרתו…. ולנשום, לצוף למעלה, להסיט את הפחד הקיומי ולהסתער קדימה
אבל הפחד הזה נצרב כמו קעקוע שלא ירד לעולם. אולי קצת ידהה עם הזמן, אבל הוא ישאר לנצח בנפש האדם שחלה, באבריו שנעלמו, בצלקות שחרותות על גופו. והרעשים האלו שמתלווים אל הפחד מתעוררים עם כל כאב חריג ומתמשך שפתאום מופיע. והם חזקים וצורמים.
והאנשים שמסביב שגם הם עזרו לך לבנות בחזרה את היסודות שהתמוטטו, התעייפו. והם מנמיכים את הרעש שלך, מזיזים אותו הצידה בכל פעם שאתה מתלונן עליו, מתפלאים כשאתה מפחד, כואב… הרי איך אפשרי הדבר את "בריאה"!!! "שאלו יהיו צרותייך"!!! "היה לך סרטן וזהו"!!! "יפית שלנו חזרה"…
אז לא!!! אני לא יכולה לשחק את המשחק הזה יותר!!!
אני יפית, ניצחתי את הסרטן אבל היה לזה מחיר והמחיר הוא שלעולם לא אהיה היפית שהייתה.
המחיר הוא שגופי לעולם לא יחזור למה שהיה, שנפשי לעולם לא תהא מה שהייתה….
אני לפעמים כואבת פיזית, כן גם אחרי שנה. מתקשה בדברים שפעם היו לי קלים, מתעייפת מהר, שוכחת, עצובה, כועסת, רגישה, מתאכזבת, מצפה…
נלחמת ברעשים שמתגברים עם כל כאב וכל בדיקה, לומדת לקבל בהבנה את כל אלו שהתעייפו מהרעשים שלי, שמזיזים אותם הצידה, בוחרים להנמיך אותם, לא להקשיב באמת – לרוץ אל דרכם….
הסופ"ש הזה זרק אותי לאחור לימים רעים, למוגבלות, למה שאני מפסידה, לחיפושים בגוגל אחרי סימפטומים של מחלה, לידיעה שהעולם ממשיך בחייו, לבכי, לרחמים העצמיים ולהרגשה ש"זר לא יבין זאת" לעולם.
הידיעה הזו שמה שהיה לא יחזור היא קשה, מעציבה ומביאה אחריה סדר מחדש, קבלה שלי את עצמי, בחירה של דרך חדשה.
מבינה שמבחינתכם אני כבר "בריאה" ואפשר להמשיך הלאה
אבל מבחינתי ההלאה הזה הוא לפעמים בצעדים גדולים, ולפעמים הוא בצעדים קטנים. לפעמים הוא "נתקע" וחוזר לאחור… וכמה סימבולי שהגוף שלי הבין את זה לפני ואמר לי "אם את לא מבינה בעצמך אז אני אעצור אותך", "תאטי", "תנשמי את ההחלמה", "מה שהיה כבר לא יהיה"
וההלאה הזה תמיד יהיה שם, מצולק בנפשי, בגופי, במחשבותיי. יתפוס אותי ברגעים של חולשה, של כאב ושל קושי וידיר שינה מעיניי.
ומכם אני מבקשת תנו לנו למצוא את דרכנו החדשה, אל "תנמיכו" את תחושותינו, אל "תכעסו" כשאנחנו נתקעים בעבר, אל "תפחדו" כשאנחנו מציפים את הפחדים.
ואני- אני לא מבקשת שתהיו חלק מזה, אני זוכרת מעריכה ומוקירה את כל מי שהיה ועדיין לצידי. האהבה שלכם צרובה בגופי ונשמתי.
רק מבקשת שתפנו לי דרך כדי להתמודד, אל תשפטו, הימים של אחרי לימדו אותי שעולם כמנהגו נוהג , מקבלת את זה באהבה, ובדרכי החדשה מסיטה רעשים, מקטינה למינימום אכזבות וכעסים ולפעמים נעלמת עד שיגיעו ימים שקטים…
נוהל אצבעות לבדיקות תקינות
