אמא לבן בוגר

בחורה עם מחשב נייד

כשהבן שלי עצוב, כועס, מבאוס או סתם לא מרוצה, אעשה כל דבר אפשרי כדי "לתקן את זה" (זה בהנחה שלא אני נושא הכעס שלו). ואם אין מה שאני יכולה לעשות כדי לתקן את המצב, סערת הרגשות שלי מתגברת, ואני מתקשרת לכל בן אדם קרוב ומדברת את עצמי לדעת. סערת רגשות כבר אמרתי? ובואו, הילד בן 30!

למה אני כל כך נסערת כשהוא לא מרוצה?

מצד אחד זה אך טבעי ונורמלי שאחרי 18 שנה בהן דאגתי שלא יאונה לו כל רע, זה עדיין מפעיל אותי אפילו כך וכך שנים אחר-כך.

מצד שני, כאמא עשיתי כל מאמץ שלא לעשות את הטעיות שעשו הורי (לפי דעתי). האמנתי שהורה טוב דיו יאפשר לילד שלו להיות מאושר 24/7. נשבעת שזה מה שהאמנתי, בלי לשים את זה במילים מפורשות.

אז מה קורה בשעה שהבן שלי מביע רגשות שאינן אושר עילאי 24/7 , מה זה אומר עלי? זה אומר עלי שלא הייתי אימא טובה מספיק, למרות ההשתדלויות!

אתם מבינים, גם הרגש האימהי הזה (לתקן לבן שלך את העולם) מסתבר שהוא אגו מלא-מלא!

אם אני משחררת את האוטומט הזה, להוכיח שהייתי אימא טובה מספיק, אני יכולה לשחרר את ה"ילד" להרגיש בדיוק את מה שהוא מרגיש, מתי שהוא מרגיש, להכיל את זה ולהיות שם איתו (אם זה מה שהוא רוצה…).

ובא לציון גואל, אמן

הזקנה שלכם
טוב, האמת היא שאני לא באמת יודעת איך זה להיות זקנה, למרות שאני זקנה. נראה די בטוח שאהיה זקנה גם עוד 20 שנה (כמו אימא שלי, שתהיה בריאה) ומה הקשר בין זה לזה? מסתבר שלהיות זקנה זה דינמי כמו להיות לא זקנה.