זמן

זמן

מזמן לא כתבתי, הימים חולפים בנעימים, כבר תקופה לא היה שום דבר שגרם לי להתיישב ולכתוב. משעשע שהנושא הראשון שעליו אני בוחרת לכתוב אחרי כל כך הרבה זמן הוא זמן… רבות נכתב ועוד יכתב על הזמן, על מושג הזמן, על התאוריות של הזמן וכמובן איך לא על התרבות בישראל, כמדינה שלא מכבדת זמנים.

תנסו להגיע לפסטיגל בחנוכה ותבינו מה זה חוסר כבוד לזמנים. בשעה שהמופע עומד להתחיל מרכז הירידים כמעט ריק. כבר לא ברור מה קדם למה, הקהל שמאחר או המופעים שלא מתחילים בזמן וגורמים לקהל לאחר. הייתי לא מזמן בצוותא (במופע המוצלח עד מאוד ומומלץ – מייקל), הכרטיסים לשעה 21:00, מה שגורם לי להתייצב באולם ברבע לתשע, מה שאומר לצאת הרבה קודם כי חנייה וכאלה. אבל ב-21:00 רק פותחים את דלתות האולם וכמובן שלוקח זמן עד שכולם מתיישבים והמופע מתחיל.

בא לי לצעוק לעולם –  נמאס לי שלא מכבדים את הזמן שלי, כשלא מכבדים את הזמן שלי אני מרגישה שלא מכבדים אותי. לפעמים נדמה שאני לא שייכת לכאן, שאני אולי אירופאית מידי, אבל זה אבסורד. האנשים המתורבתים צריכים להכתיב את הקצב ולא האנשים שפחות מתורבתים. כן יהיו כאלה שיקראו ויעלבו ויגידו אני לא תרבותי?? כן יש כאלה שסתם מאחרים, הם בסדר בכל השאר, יש הרבה שזה ממש כרוני אצלם, אני יודעת, הם לא עושים בכוונה.

ככה יצא שאני כן למדתי לעשות בכוונה. אני זוכרת את עצמי חניכה בכיתה ח' מגיעה לפעולות בזמן ומגלה שאני שם לבד, אפילו המדריכים מאחרים בכמה דקות [סליחה סליחה מדריכים בדיוק כמו מורים אף פעם לא מאחרים הם פשוט מתעכבים…] כבר אז הבנתי שעלי לחשב את הזמן ולצאת בכמה דקות איחור כדי לא להיות חנונית מידי. ממש זוכרת את המחשבות שלי כנערה בנושא.

מה נזכרתי בזה עכשיו? או, טוב ששאלתם. קבעתי טיפול רפלקסולוגיה להיום בשעה חמש, התור נקבע שבוע מראש. יום קודם התקשרה המטפלת לכאורה לתזכר, אבל בעצם כדי לשאול אם אפשר להקדים לארבע. אישרתי, תכלס לא ממש משנה לי. המתבגר כפרה עליו מפרגן לי את השעה הזאת לעצמי ושומר על הפיצית. ברבע לארבע ממש רגע לפני שיצאתי מתקשרים מהקליניקה ומודעים לי שיש איחור של רבע שעה. קצת מוזר כי אם לא הייתי גרה כל כך קרוב כבר הייתי בדרך, אבל בסדר, קורה, אנחנו בני אדם. ניחשתי שאני בטח הטיפול הראשון של אחה הצהריים או משהו כזה, גם למטפלת יכול להיות פנצ'ר, לא??? הגעתי בזמן, הסתבר שהיא באמצע טיפול. שויין, אומרים שהיא מיד מסיימת ואני מחייכת בנימוס וחושבת לעצמי טוב הם היו בסדר והודיעו וככה לא חיכיתי פה רבע שעה.

רק שאז יוצא שאני ממתינה עוד רבע שעה, במהלכה התבשלתי עם עצמי. בראש הרצתי את כל ההתנהלות שכרגע תיארתי פה והחלטתי שלא עוד. אני הולכת הביתה. מי שלא מכבד את הזמן שלי צריך להיענש ולא אני (או המתבגר/בייבי סיטר) הוייב כבר לא התרגשות של לפני טיפול אלא עצבים, לא בא לי להתעמת, לא בא לי להיות באנרגיה של כעס, אני הרי באה בטוב. אומרת לפקידת הקבלה החביבה שהיא בעצמה מטפלת בקליניקה, שאני זזה ושאם המטפלת רוצה הסבר שתתקשר בסוף הטיפול. היא ממש מסרבת לתת לי ללכת ומפריעה למטפלת "שלי" באמצע הטיפול. ההיא יוצאת מחייכת מלאת התנצלויות והנה הנה היא מסיימת ממש עכשיו ותפצה אותי ושהיא לא רוצה שאני אצא בלי מגע. אבל אני כבר לא שם. אני מחייכת ומבקשת לשחרר אותי בצורה נעימה ואסרטיבית.

לא מוכנה לסלוח על הזלזול. אם אני הייתי מאחרת בצורה כזאת היו מבקשים ממני לשלם על הטיפול, אז למה מני נדרש לחכות. פייר? גאה בעצמי. יצאתי עם ראש מורם ולא בתסכול אלא מועצמת. וויתרתי על "לא נעים", וויתרתי על להתקרבן ופשוט חייכתי לעצמי. צעד קטן בשבילי ואולי אולי לקח קטן עבורם.