מאז הפעם הראשונה שלי בתאילנד, תמיד כשאני מדמיינת חופשה,
אני חושבת על תאילנד.
קוסמוי, שקט, ים כחול, חול נעים, מיטות שיזוף עם שייק אבטיח/אננס או קוקוס,
רעש קטן ממש של גלים, מסאג' כל כמה שעות, ובעיקר את עצמי מסתכלת על שעון וירטואלי פעם ביום,
ונדהמת לגלות: איך כבר שבע בערב???? לא עשינו כלום, איך היום נגמר?
זו בשבילי חופשה אמיתית.
כי היא כוללת הכל – גוף, נפש, ביחד כולנו ולבד לעצמי.
זו החופשה האולטימטיבית שלי. בלי גבולות של זמן וסדר.
השבוע הראשון של ארוע הקורונה הסתיים, והיו לי מלא משימות:
לסדר ארונות, לנקות מגרות, ללמד את איתי לקרוא (כי הוא חופר על זה), לשתול ולחדש את הגינה,
לבשל מלא מתכונים חדשים, להתחיל ספר חדש, לסיים סדרה ולהתחיל חדשה ועוד ועוד ועוד…
ואז, מגיעה השעה שבע בערב, ואני מוצאת את עצמי שואלת: איך כבר נגמר? לא התחלתי כלום!
בשבת בערב, זה היכה בי!
אני בזמן תאילנד.
נכון, אין לי מסאג'יסטית, והרעש של הים לא מגיע לכפר סבא,
אבל היי – יש לי שייק טרי כל בוקר!
ויש לי זמן – בלי להסתכל על השעון. הכל קורה בקצב אחר, איטי, שקט יותר.
אף אחד לא רץ (חוץ מאיתי שרץ אחרי הכדור),
הדלת נשארת סגורה רוב היום – לעומת ימים רגילים שאני לא מספיקה לראות מי נכנס, מי יוצא, ומי לא חזר,
הנפש משחררת עצמה מלחצים של זמן וסדר,
וכל יום יש לי מה ללבוש!!!
תאילנד! כן, יש פה משהו חברים.
יש פה משהו משחרר – כשאני מאפשרת לו.
יש כאן חופשה!
שחררתי כנראה, בלי ששמתי לב.
וכל הבית מרגיש זאת.
הגינה כבר פורחת (עוד לפני השתילה והחידוש),
הריח בחוץ אביבי,
והקיץ כבר מגיע
ואז- השמיים הם הגבול.
בניגוד לכל המאמות שמנסות לקבוע סדר יום לילדים בתקופת הקורונה,
אני מציעה לשחרר. לנסות משהו חדש ושונה מהשגרה שלנו.
אולי כך נקבל מהיקום את השיעור האמיתי – כל אחד ושיעור הקורונה שלו.
נסו לשחרר, כל יום משהו נוסף,
בלבלו את המחשבות, את הסדר , ואולי תגיעו לתאילנד שלכם.
אני שם, מורחת קרם הגנה ונהנית מהשקט.