"ללא חבר בעולם, ללא תשומת לב, ללא אמון, אפילו אצל העמים הטובים ביותר על פני האדמה לא יכול העם היהודי לעמוד וללחום למען עתידו. איננו פוחדים משנאתן של ממשלות ריאקציוניות או של מפלגות אנטישימיות. אבל להתקוטט עם אחת הדמוקרטיות המתקדמות שבעולם (*בריטניה) – זו תהיה התאבדות מדינית". כך כתב זאב ז'בוטינסקי ב-1916. מוכר?
בהקדמה לכרך החדש של כתבי ז'בוטינסקי הציונות הצבאית א, סובר פרופ' אריה נאור כי המעשה הציוני שייחד את ז'בוטינסקי מהוגי ציונות בני דורו, היה המעשה הצבאי. תחילה אירגן הגנה מפני פורעים בגולה ובהמשך הקים כח צבאי עברי מאורגן ומאומן שיילחם במסגרת הצבא הבריטי על שחרור ארץ ישראל מידי התורכים. לאחר פוגרום קישינב ב-1903, התחזקה אצל ז'בוטינסקי ההכרה כי על היהודים להגן בעצמם על חייהם, כבודם ורכושם. הוא קרא ליהודים להתחמש בכלי נשק על מנת להתגונן בעת התקפה עליהם. בהיותו פציפיסט שאינו מחרחר מלחמה או תוקף, ביקש ז'בוטינסקי להשתמש בכוח למען הצדק שבהמשכיות החיים התקינים. מבחינתו, גאוותו וכבודו של היהודי בכל מקום בעולם מצדיקה כל פעולה שתגן עליו. בשיר בית"ר שהפך להמנונו, מציע ז'בוטינסקי התנערות מעפר הגלותיות: "מגוב רקבון ועפר" שהיהודים היו שרויים בו בגולה, להפוך לבני מלכים חדורי תודעת גאווה. זהו עקרון "ההדר הז'בוטינסקאי" המורכב מההבט האישי "כל יחיד הוא מלך" וההבט האוניברסלי "בכתר דוד נעטר" המסמל את תפארת העבר הלאומי. ז'בוטינסקי קרא לשילוב בין ההשכלה, לעבודת האדמה הפשוטה ואחיזה בנשק "אם תהיו מלומדים וגם תדעו לחרוש את האדמה, בזמן שאינכם יודעים לירות – תהיה התקווה מכם והלאה!". תודעת ההדר היא זו שהובילה להקמת ארגון צבאי מאומן בעל סדר שיוכל בהמשך להגן על היישוב היהודי בארץ ישראל.
ז'בוטינסקי ניהל מערכה להקמת הכוח הצבאי היהודי, במסגרת הצבא הבריטי, כמעט לבדו. למרות שהבריטים לא תמכו ברעיונו, הוא פעל בקרב מנהיגים בריטים ויהודים להחדרת התודעה שבצורך כח חיילים יהודים. עוד בטרם פרוץ מלחמת העולם הראשונה, עת ביקר בתורכיה וצפה בגסיסת האימפריה, הבין כי ארץ ישראל צריכה להתנער משלטון זה "במקום ששולט התורכי שם לא תאיר השמש ולא יצמח עשב ובלא התפוררותה של הקיסרות העותמנית אין תקווה לתחייתה של ארץ ישראל". עם פרוץ המלחמה, הגה ביחד עם טרומפלדור, את הקמת גדוד המתנדבים העברים "אשר יעמיד את עצמו לרשות ממשלת אנגליה בכדי להשתתף בשחרור ארץ ישראל". יש לציין שראשי הציונות הסוציאליסטית, בן צבי ובן גוריון, התנגדו לתמיכה בבריטניה כי סברו שמהפכת התורכים הצעירים תביא לשינוי בצורת השלטון התורכי בארץ. בסופו של דבר, בעת המלחמה, הוקם גדוד קלעי המלך 39 שבו שרתו מתנדבים מארה"ב וביניהם בן גוריון ובן צבי וגדוד קלעי המלך 40 שבו שרתו מתנדבים מארץ ישראל. עם תום המלחמה פורקו הגדודים.מאוכזב משחרורו מהצבא הבריטי כותב ז'בוטינסקי " הייתי אחד מן המעטים, אולי אחד משני האנשים (ויצמן היה הראשון), שהיו אחראים לתחילתה של העמדה הפרו-בריטית המקובלת היום על כל היהודים". פרופ' אריה נאור מניח כי התנכרות השלטונות ופירוק הגדודים הביאו אותו בראשית מלחמת העולם השניה, למסקנה שאמנם יש להקים צבא יהודי שיילחם עם בעלות הברית נגש גרמניה הנאצית, אולם לא כיחידה בצבא הבריטי, אלא כצבא נפרד, עם מטה כללי משלו, שאם יוקם, לא יפורק עוד "עם לוחם אשר צבא לו – גם מדינה תהיה לו". ראוי לציין כי מנחם בגין התנגד לרעיון המגננה בלבד וטבע את ההגדרה החדשה "אכין את זרועי להגנת עמי, ולא אשא זרועי רק להגנה".
ציונות צבאית א', הכרך השמיני של המהדורה המדעית המוערכת של כתבי ז'בוטינסקי יצא לאור,
עיקרו של כרך זה הוא כתביו ודבריו של ז'בוטינסקי בעניין הגדודים העבריים שהוקמו ביוזמתו בצבא הבריטי במלחמת העולם הראשונה. בכרך זה מובאת "מגילת הגדוד" הידועה בגרסה מורחבת המכילה גם פרקים מתוך האוטוביוגרפיה 'ספור ימי'. כמו כן מובאים מאמרים ונאומים העוסקים בהקמת הגדודים ובתפקודם שמהם ומהמבוא ניתן ללמוד את המהלכים שעשה ז'בוטינסקי. מהרגע בו תורכיה הצטרפה למלחמת העולם הראשונה והוא הבין כי היהודים צריכים להשתתף במאבק הצבאי לכיבוש ארץ ישראל מידי העותמאנים, דרך התנגדותו להצטרפות טרומפלדור ידידו כסגן מפקד גדוד נהגי הפרידות ועד להבנתו כי המעשה היה נבון ועד למערכה שניהל כמעט לבדו להקמת הגדודים העבריים.
הדברים נכתבו לאחר עיון בכרך שקיבלתי ממכון ז'בוטינסקי. את הכרכים ניתן לרכוש במכון ז'בוטינסקי בת"א, במרכז מורשת בגין בירושלים, במוסד ביאליק וברשתות וחנויות הספרים.